היום חל יום המשפחה,ואני מרגישה תלושה,"טריגר"

משפחה מה זה בעצם ,מה זה אבא ואמא,מה זה לאהוב ,לכבד ,לעטוף ,לשמור,להיות שם שצריך להרגיש שאפשר להשבר ויהיה שם מי שיחזיק, מי שיתמוך, יעודד,מה זה תחושת השייכות,מה זה בעצם בית שמכיל מקבל שאפשר לשים את הראש בשקט ולדעת שיש לך מקום שם שאתה חלק מיחידה,שאתה חלק מהשורש,שאתה חלק משלם אחד, וכואב לי חזק,וכואב לי שאני לא מרגישה משפחה בשום מובן,שאין לי מקום שאני אוכל להרגיש שייכות במשפחה הגרעינית,שאין לי מקום לבוא ולהגיד מה שיש לי בתוך הלב לשתף,לשתוק,לחבק,ותמיד יהיו שם בשבילי, פעם אבא זרק לי שהייתי עצבנית וכואבת שאני לא אביא את ההרגשות האלה לכאן זה היה באחד הביקורים אצלם,שאם אני ככה שאני לא אבוא, וגם אמא במקום להגיד לו שזה בסדר ובמשפחה מקבלים את כל הרגשות חיזקה את האמירה שלא לבוא אליהם שאני ככה. אז אייך לבוא אליכם אבא ואמא עם חיוך ועם מסיכה? הכל מזויף שם,כולכם חיים בתוך לב של זכוכית, של פורצלן,שיום אחד זה יתנפץ לכם ותחתכו,ותשתתו דם שונאת את העולם הזה שבאתי אליו בלי ששאלו אותי,בלי שרציתי להיוולד במקום לתת לי משפחה נורמלית שיהיו לי כלים טובים לחיים נתנו לי כאב וסבל ופצעו את הנפש שלי, ואת המשפחה שלי שניסיתי לבנות הכל התרסק לי בפנים, מי אני בעצם,ולאן אני שייכת בכלל. יום המשפחה,מילה זרה לגביי,מילה טעונה לגביי

כ"כ מבינה אותך, כ"כ מזדהה איתך, התחושות שלך הן התחושות שלי. עד עכשיו חיי התנהלו כאשליה אחת גדולה, חשבתי שיש לי משפחה אך אין לי. משפחה - איזו מילה! מילה כה יפה כיום אין לי שום שייכות למילה. מילה יפה עם המון סתירות. משפחה אמורה להגן, להקשיב, לייעץ, אמורה לשמש מקום בטוח, יציב, שקט. המגדלור שלך! אין לי זאת היום. כולם טרקו את דלתם בפניי. עם אמי אני לא בקשר, אחיותיי לא רוצות לשמוע אותי: "תתקשרי אלינו רק שאת בסדר, אל תתקשרי כשרע לך". משפחתי היא הגורם לכל בעיותיי, ועד היום שיוצא לי לראות אותם אני שמה את המסכה, "מסכת האושר, מסכת החיוך" אך בתוכי אני ממוטטת. להם יש משפחה רק שאני לא יכולה להיות חלק ממנה. משתוקקת ליום שאתחתן ואוליד ילדים ואני אצור להם את המגדלור שלהם, את היצבות ,הביטחון, האהבה, ההקשבה שלי מעולם לא היה. אז נכון, היום יום המשפחה, בשבילי זה עוד יום, רגיל מחיי. הכל היא לקחה לי, את מעט הביטחון שקבלתי מאחיותיי גם את זה היא לקחה, אז איזה מן אמא היא??? אמא שרואה שפוגעים בבתה והיא אומרת לה להתעלם? לשתוק? לא לדבר על זה? לא לדבר על מה שקרה לאחר הפגיעה? צמאה לחיבוק אמהי, לדאגה כנה, זקוקה לאמא ולאבא בריא, שמקשיב, תומך בכל המובנים, וגם את זה היא לקחה ממני, שכן מקטנות הסיתה אותי נגדו, שיתפה אותי במערכת היחסים ההזויה שלהם ועוררה בי רגשות של שנאה כלפי אבי. למה להביא ילד לעולם אם מהר מאוד פוגעים בו? והכי מצחיק שהיא חושבת שזהיא בסדר, ושהיא אמא טובה, אבל היא לא, לא לי........שכן הרסה את חיי וכיום בגיל 23 עלי לאסוף את השברים ולאחות אותם, כמו תינוקת לפעמים אני מרגישה, שלא יודעת מה להרגיש, ואם זה בסדר......... גל , מה אגיד לך חוץ מהעובדה שאני מבינה ללבך, תהיי חזקה ויגיע היום שאת תצרי את המשפחה שמעולם לא היתה לך, תקבלי ותעניקי אהבה. יהיה טוב, כאב הלב

מי יתן ותזכי לבנות בית נאמן בישראל- בית יציב ואיתן שיקנה לך ולילדייך את המבצר שנבצר ממך לקבל! תחזיקי מעמד יקירה. שדה ניר

אני לא יכולתי להעביר את התחושות שלי במדוייק יותר ממך. דיברת מהגרון הניכר שלי. מהלב הכואב שלי. כל-כך מזדהה איתך. מזדהה עד כאב. אותן תגובות, אותם "הורים" אטומים רגשית. בא לי לבכות....מה שעובר לי עכשיו בראש זה, איך יום אחד כשעוד הייתי בקשר עם "ההורים" שלי, לקחתי את הילדים שלי לאכול שם, כי רבתי עם האקס. הייתי כל כך פגועה, ואבא שלי אמר לי הקריזות שלך לא אצלנו. ואמא שלי שאלה אם באתי לחטט לה בארונות? תביני, שחיפשתי סוכריה לילדים. כי זאת אמא זבל, וסבתא אטומה. יכולתי לשבת איתם אצלה במשך שעות, וכוס מיים לא הייתה מציעה להם, רק שואלת אם הבאתי להם בקבוק בחום הזה? זבל של הורים. מאחלת להם שאת יום המשפחה הבא יחגגו בקבר. אני בוכה עכשיו.

את האשה הכי מליטנטית ומיוחדת שעד כה הכרתי! ומקווה שהפורום מהווה לך תחליף כלשהו לקן המשפחתי! בשבילך תדיר. שדה ניר.

משתתפת בצערך. בתקווה כי כאן את כן חשה את המשפחה הוירטואלית- האידיאלית! כאן יש מקום לתחושותיך ושלל הרגשותיך... חזקי ואמצי. שדה ניר.