"טריגר"

הכרתי אותה במרכז סיוע לנפגעות,היא באה עם עוד מישהי שהביאה אותה, היא היתה בחורה שצחקה על החיים וצחקה על עצמה בתוך הכאב הנורא היא היתה עוסית,היה לשתינו הומור שחור כזה,אי אפשר היה להתעלם ממנה,היתה בה עוצמה מצד אחד מעודדת תומכת,ומצד שני היתה שותקת הרבה אי אפשר לדעת את הסערה שהיתה בה באותו הרגע לפעמים היתה כמו פוקר פייס, באיזה שלב הפסקתי לבוא למרכז וגם הקשר התרופף,היא עברה גם לעיר אחרת ואז היה מסיבת פורים או חנוכה אני לא זוכרת בדיוק והוזמנתי,אני זוכרת שישבנו כולנו והיא לא היתה שם,ששאלנו מה קורה איתה ואיפה היא,אותה חברה שהביאה אותה אמרה שהיא התאבדה הרגשנו אייך הכל נהיה שקט היינו המומים,היא סיפרה שהיא תיכננה הכל פרט פרט שגם ימצאו אותה,היא התקשרה לחברה וביקשה שתגיע אליה היא השאירה דלת פתוחה בלי מנעול שאפשר להכנס השאירה מכתבים וכל דבר למי יעבור,המחשבה שהיא תיכננה את הכל בקור רוח אותי מצמררת, שחשבה על כל פרט קטן,ואז באמת החברה מצאה אותה,אני וחברה שלי הסתבבנו הרבה זמן עם תחושת אשמה למה התרחקנו, למה לא זהינו את הקודים,אולי יכולנו למנוע את זה אם היינו שם בשבילה, רצינו לעלות לקיברה ועד היום אנחנו לא מסוגלות לעשות את זה, היא לא יכלה להתמודד עם הכאב הנורא הזה ובחרה להסתלק מהעולם בדרך הזאת עדיין חרוט לי ערב אחד אחרי המרכז הלכנו שתינו נפרד מהקבוצה וצחקנו עד להתפקע על הכאב על עצמנו נראנו כמו שתי פסיכיות,דיברנו על המוות ועל תחושת הנקמה והיא אמרה לי שהיא רוצה להתאבד ושהיא תעשה את זה,כי היא לא יכולה להמשיך ולא האמנתי שהיא תלך עם זה עד הסוף שיום אחד היא תעלם מהעולם הזה,לא האמנתי ויום בהיר אחד היא בחרה למות,תמיד היתה לי מחשבה מה עבר לה בראש שהגיעה להחלטה כזאת וביצעה אותה,,הרגעים האחרונים לפני שאיבדה את ההכרה,ואני לא הייתי שם בשבילה. יהי זיכרך ברוך חברה יקרה

גל יקרה מאוד קשה....רוצה רק להזכיר לך שכל אחד אחראי על החיים שלו...ושרוצים למות אף אחד לא יכול למנוע זאת בסופו של דבר...כשמישהו שמכירים מתאבד תמיד יש את המחשבה שאולי יכולנו למנוע את זה אם רק היינו רואים את הסימנים אבל שתינו יודעות שזה לא ככה..אנחנו לא יודעות לקרוא מחשבות ואפילו אם יש סימנים קשה לנו להאמין שזה באמת יקרה...ובדרך כלל קשה מאוד לראות את אותות ההזהרה... מחבקת תרגישי טוב דמעה

אני יודעת בראש שכל אחד שרוצה להתאבד בסוף הוא יעשה את זה ולא ניתן יהיה לעצור אותו,אבל עדיין יש את תחושת האשמה שלא עשיתי מספיק,שהמרחק עשה את שלו ואז מאוחר מידי מתעוררים למציאות שהיא כבר לא איתנו, והיא היתה וכל כך קשה לדבר עליה בלשון עבר הפחד להקשר ואחר כך לאבד פחדתי מזה שהיא איימה לפגוע בעצמה והתרחקתי וגם עברה לעיר רחוקה ואז מקבלים את הבום אבל זה כבר אבוד. תודה על החיבוק מחבקת גם, גם הגוף וגם הנפש שלי בסערה

קשה לקרא את דברייך.. מבינה! ומצטערת לשמוע...

קודם כל גל-ליבי אליך ואני כולי מזדהה עם הכאב שלך. גם אני איבדתי חברה מאוד מאוד קרובה בנסיבות שונות אך כלל וכלל לא טבעיות, אני יודעת מה זה. במה שאומר מעתה והלאה אין מן השיפוט, אני יכולה בהחלט להבין איך במצבין נפשיים מסוימים חסרה הפרספקטיבה לראות נקי -ועדיין, אני חשה צורך לכתוב כאן לכולכן, לכל מי שאי פעם חשה דחף להזיק לעצמה או לשלוח יד בנפשה...ואין לי ספק שכולן כאן מכירות את זה! הכתוב מכאן והלאה לא מיופה ועלול להיות טריגרי, אבל הכוונה טובה. הוא איים עלי שיהרוג אותי אם אספר! הוא היכה, נשך, חנק, סתם את פי...ולתקופה מסוימת-חשתי מהו מוות. הילכתי כחי מת על פני האדמה, בלי תחושות, בלי רגש, בלי כאב, בלי חיים... היום, כשאני נתקלת בדחף הזה, להזיק לעצמי, לקחת כדור יותר מידי, לחתוך...אני עוצרת (!!) ושואלת את עצמי-האם אני באמת מתכוונת להושיט את ידי לנבל ולעזור לו להשלים את המשימה?!?! האם אחרי זמן כה רב אני באמת תמכוונת להמשיך ולריים את הרוע שלו בתוכי?! בנות-פגעו בכן! היו רעים אליכן! לא עשיתם שום דבר פסול!! לא ביקשתן את זה! אתן לא רעות!...אתן קורבן לביש מזל..נתקלתם בחייכן בכאלו שלא התייחסו לזכותכן לבחור..לא הותירו לכן ברירה. עכשיו-הברירה בידינו!!. נכון-הכאב לפעמים קשה מנשוא! אני יודעת את זה..אני חווה את זה על בשרי יום אחרי יום אחרי יום...אבל אני מוצאת פתרונות אחרים להתמודד איתו. ניסיתי את האחרים...הם רק דחפו אותי יותר למטה...כי באמצעותם..המשכתי אני את הפגיעה..והפעם-אין את מי להאשים חוץ מאת עצמי. אני לא מוכנה לפגיעה עצמית!! חישבו על זה. כלום לא שווה את זה. שמרי נפשך!!! מוקדש בהמון אהבה וכוונה לך ולכולן..

קראתי אותך.. וכולי צמרמורות... לא יודעת איך לבטא את מילותיי אלייך... את אישה אמיצה.. חזקה... ויש בך כוחות ! להתמודד, ולראות את מול הרע - את הטוב שאת עושה לעצמך.. לחשוב פעמיים לפני מעשה - זה או אחר.. תודה לך תודה על מילותייך הכנות ואם הרבה אהבה. תודה על שאת מאירה פנים ודרך .. (שלי לפחות). כולי תקווה שאחרי שקראתי את דברייך - אחשוב 20 אלף פעם לפני מעשה.... את צודקת! אוהבת המון. בובה.

מסכימה עם כל מילה.... למרות הקושי הגדול מרגישה עמוק בפנים ש אסור לתת להם לנצח מחזקת את כולן

לימורי, אין לך מושג כמה עזרת לי. כ"כ הזדהתי עם מה שכתבת במידה רבה. ומודה באשמה שהרבה פעמים "הפיתרון האידיאלי" עולה במחשבותיי. המוח שלי כבר תכנן הכל, איך, מתי וכו'....... משהו מונע בעדי, כנראה שזה הקול הפנימי שקורא לי להשאר ולהלחם על מקומי בחברה. את חזקה כ"כ ואצילה, את כ"כ מיוחדת ברמות אדירות. יש לך כוחות נפשיים מדהמים לעזור ולתת לאחר, ולא משנה מה! אוהבת ומעריכה אותך כ"כ! כאב

ברגעים האלה של יאוש של תחושת חור שחור קשה לראות נקי את צודקת,קשה לראות את קרן האור,גם אני הייתי לא פעם בתחושות האלה וניסיתי אבל לא עד הסוף לפעמים הכאב מכרסם בכל הגוף ואז רוצים לחרוט או לחתוך או לפגוע כי תחושת האשמה העצמית גדולה מידי מצטערת לשמוע מה עברת,מצטערת לשמוע על החברה הקרובה שאיבדת, ולגבי החלק השני שכתבת נכון הברירה היא בידים שלנו,לא תמיד אנחנו יכולות לכאב הזה,אבל נתת לי נקודת הסתכלות שונה שאם אני אנסה לפגוע בעצמי אראה אותה תודה לך יקרה אני הרבה זמן הסתובבתי עם מחשבה לפגוע בעצמי כדי לנקום בהם באלה שפגעו בי,באלה שניצלו את התמימות שלי,וליכלכו את הכנפים הלבנות שלי,חשבתי ללכת לשם ולהרוס את הכל ואז להרוג את עצמי שיכאב להם אבל אני יודעת שזאת אשליה הם ימשיכו להיות כמו שהם אולי יצטערו ויגידו אתם רואים אמרנו לכם שגל פסיכית ומתוסבכת.

גל יקירתי-הפנימי:אף אדם אינו אחראי למעשיו הבלתי אחראיים של האחר! ואף אדם לא מסוגל למנוע מזולתו לממש את זממו ובמקרה זה: לשלוח יד בנפשו! כל אדם הוא ישות אוטונומית ברת בחירה וברירה.... וזה כל התורה פחות או יותר על רגל אחת! שלא תוסיפי לדאבה עוד לעולם! מחזיקה לך אצבעות.

ההלם במפגש עם מוות ...... אם מי שבחרה לשים קץ ..... להכל להכל.... לרע וגם לטוב... לתקווה... למה שאפשר להיות ולהגשים.... כל החיים נלחמים לחיות ....לשרוד... וברגע הכל נמחק... מבינה גל כמה קשה... את לא לבד... כאן אידה