לא ישנתי כמעט,"טריגר"

אתמול החלטתי להתנתק מהכל מהמחשב, מלדבר עם אנשים,ולתת לעצמי לבהות לראות סרטים בכבלים, אז מצאתי סרט משפחת אלביני משפחה שהכל היה נראה מושלם,כולם היו עם כולם,עד שהבת נאנסה,ואז רואים אייך לאט לאט המשפחה מתפרקת כל אחד נפוץ לכל עבר,האב שלא יכל לשאת את זה שבתו עברה דבר כזה,התחיל לשתות והעיף אותה מהבית, ורואים אייך כל דמות בסרט מתמודדת עם מה שקרה,ואז זה החזיר אותי הביתה אליי אל הבית שבו הייתי ילדה,ועכשיו שבגרתי,המשפחה שלי מלכתחילה לא היתה נורמלית, ושסיפרתי להורים שאחי פגע בי,אני לא אשכח אייך אבא שלי התמים אמר אם הייתי יודע הייתי שובר לו את הידים והרגלים, ושהמשכתי לטפל בזה,הוא יום אחד אמר לי יהיה יותר טוב לכולם אם תניחי לזה, נו ברור הוא חשש שאני אגלה שגם הוא פגע בי, אייך משפחה יכולה להיות כל כך שבירה,כל כך שקרנית כל כך בוגדנית, אחר כך היה סרט בנים אינם בוכים,סרט מקסים,עד שגם שם היו סצינה של אונס,ואז שוב כאילו חטפתי אגרופים בבטן,הכל חזר הסצינה של המקלט, סך בכל רציתי לראות סרטים להתנתק,לא ידעתי שזה יהיה התוכן של כל אחד מהם, ומצאתי את עצמי בוכה ללא שליטה,מנסה להרגע,ואני לבד עם זה,לבד

למרות שגם אני לא במיטבי, אנסה לכתוב לך כמה מילים. כן . אנחנו לבד ולא לבד. בטיפול למשל יש מישהו שמלווה אותנו במסע. במקומות כמו פה יש אולי מי שיכול להבין. ואני מכירה את התופעה שבתקופות מסויימות במקום לברוח לסרטים הם הפכו להיות מזכירים ומכאיבים. וקשה עם המשפחות המופרעות. אני מכירה את זה כי גם אני אשה באמצע החיים, ללא קשר ממשי עם משפחת המקור (ברור לי שקשר יותר הדוק ולו במעט ירע את מצבי בהרבה), גרושה, מגדלת שתי בנות מתבגרות, נאבקת לבנות שינוי קריירה בלי לדעת אם "יצליח" לי כמו שאני רוצה. בהחלט לא קל. וגם הטיפול. מצד אחד הרגשת תמיכה אבל זה גם חיטוט מכאיב ומתיש שדורש הרבה אנרגיות. אז אני יכולה להבין איך זה מרגיש. מאז יום שלישי בלילה אני קמה כל בוקר לתוך התקף חרדה. אני חושבת שהיום כבר אשאיר הודעה לפסיכיאטרית שלי ואשאל אותה אם עדיף לחכות שהמשבר הזה יחלוף או לגבות את התרופה הרגילה בעוד משהו... מן תחושה שזה עניין של זמן ובכל מקום ישנאו אותי ויגידו לי כמה שאני רעה. נפילה נוראית אחרי שהתחלתי לטפס קצת מתוך הבור ולמרות הכאב למצא כוחות לעשייה דורשת למרות שהפירות לא יהיו מיידיים, לא להתמוטט למרות שהיו כמה אכזבות רגעיות. ופתאום... אפילו שרשור עץ ימי ההולדת התמים הכאיב והזכיר משהו ולא יכולתי עדיין להיות חלק ממנו. כשאני קוראת את ההודעות שלך מרגיש לי שאת מסתובבת עם פצע פתוח וכואב. הפצע הזה אולי ירגיש טוב בטיפול... מה קורה בחזית הזאת? אני לפעמים מרגישה טוב עם דימוי הלוחמת. רק שעכשיו אני לוחמת מאוד מותשת.

פיה יקרה המילים שלך מרגשות ביותר... ההתמודדות... הטיפול... הלחימה שלך ראויה להערצה... כל הכבוד לך.. אני יודעת שקשה והדברים לא קלים... איתך אידה

תודה פיה על ששיתפת,ואני בטיפול וזה לא קל,לפעמים בורחת,לפעמים מתמודדת לפעמים הודפת,אבל יודעת בראש שזאת הדרך לעבור דרך האש,אבל ברגש זה שורף מידי זה גורם לכויה הכאב התמידי שמלווה,תחושת התלישות, אבל ממשיכה למרות הכל,נופלת וקמה

יודעת כמה קשה ומכירה את הקטע של סרטים וטריגרים. מקוה שהיום את מרגישה יותר טוב. כתם אולי אם לא תתנתקי מכולם תרגישי קצת פחות לבד? שווה לנסות לא? דמעה

לדמעה,תודה קודם כל,ודבר שני להתנתק זה שאני מרגישה מוצפת מידי,חשופה מידי אז אני נכנסת לתוך הקונכיה שלי עד שבחוץ נרגע קצת ואז יוצאת שוב,ומתחברת לעולם,לאנשים עד הגל הבא של הצפה.

תחזיקי מעמד, כתם יקרה. מחזיקה לך אצבעות, מסוידות, מגוידות אך איתנות שאינן מתנות.

תודה מתוסכלת,על החזקת האצבעות,ואני משתדלת להחזיק מעמד למרות שבאמת מגיע שלב של רוויה מהכל,

כתם יקרה חיפשת קצת שקט...להתנתק מהכאב... להתחבר לחיים אחרים...חיים שבסרטים...ומצאת עצמך שוב שם בסרט... מצטערת על הטריגרים...הכאב....והקושי שבהתמודדת בעקבות.. מקווה שעכשיו יותר טוב... והיום היה יום מוצלח... והלילה.....שיהיה לילה טוב... כאן איתך אידה

אידה ,כן בסך הכל רציתי להתנתק,להרגיע את ההצפה,את הכאב,ולבהות בסרטים להכנס לתוך עולמות אחרים,ומצאתי את עצמי נכנסת שוב לתוך הטריגרים, ושני סרטים חזקים מאוד,שבשניהם יש קטעים קשים, פעם הבאה אני אתחבר לסרטי טבע,לא ששם אין אלימות,

את המתרחש בבית גילוי עריות את סוד השתיקה את ההכחשה את הבדידות שבה הילדה או הנערה נמצאת. מצטערת לשמוע שיצא לך להתקל דווקא בשני סרטים כל כך קשים. נסי אולי לבחור בוידאו או בהזמנת סרטים מתוכננים לקרוא את התקציר מראש ולהמנע ממה שעלול לגרום לכאב מחודש. אישית אני מתקשה מאד לצפות בסרטים שמכילים סצנות קשות. משפיע עלי לרעה אחר כך במשך ימים. מחזיקה לך אצבעות וגם לפיה שעוברת תקופה לא קלה בימים האחרונים.

תודה אופיר ובדרך כלל אני קוראת את התקצירים הפעם לא קראתי,וכל כך הזדהתי עם תחושת הנטישה בסרט הראשון,שבה לא יכלו להתמודד עם מה שהילדה שלהם עברה ולא מספיק כל התחושות הקשות עוד מתווספת נטישה,שזה הכי כואב, וזה מה שקורה אצלי המשפחה פשוט מתעלמת ממני,כל הפוגעים יחד,ואני מחוץ לעץ המשפחתי.כאילו אני האשמה ולכן אני לבד.אייך העזתי לפתוח את תיבת הפנדורה הזאת.