מילים...
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
ולפעמים אני מוצאת את עצמי מוצפת במילים וחנוקה מהן והן לא מוכנות להשתחרר (איזה מזל שמחר יש קבוצת כתיבה ) אני מנסה לכתוב כבר כמה ימים אבל מצליחה רק לפתוח הודעה ולסגור הכל נראה כאילו איבד משמעות.. והיום הרגשתי איך כל הקירות מתרסקים עלי... איך החדר חונק אותי (ובמקרה הזה זאת, המחלקה ססוגרת) אני יכולה להבין מאיפה באה הסקפטיות לגביי... אבל אני מתאמצת ואני מנסה... וכל הזמן בא לי לשבור את הכלים ולהפסיק את כל ההצגה הזאת... והיא אמרה לי לכתוב חסרונות ויתרונות לחולי ואני לא מצליחה להתעמת עם המשימה כי נדמה לי שכרגע אני אמצא רק את היתרונות... ובכל זאת ממשיכה לאכול... לא מוותרת.. היא אמרה לי לשאול תחברים שלי איך נראיתי אז... ואיך הייתי... וחברה ענתה במין ירייה לאויר.. "לא היית" וזה מהדהד לי בראש... כי אני זוכרת שהייתי... ואפילו יותר מעכשיו... והמשקל, המשקל גבולי גבולי מידי... ועוד קצת למטה ואני אמצא את עצמי שוב מאושפזת... והם שם לא מופתעים כלל. כאילו ידעו מהרגע הראשון... ומצד שני כבר היה שלב שהאמינו בי... שהאמנתי בעצמי... והשבוע לא הייתה ירידה במשקל... למזלי.... כי אחרת זה לא היה נגמר טוב.. אבל גם לצערי כי צריכה לרדת עוד קצת... והיא אמרה שזה לא משנה מה היא תגיד גם ככה אני לא מתכוונת להקשיב כל עוד אני לא אחליט שאני לא חוזרת לחולי... כי זה מה שאני רוצה ולא כי זה מה שמצפים ממני אחרים.. ואני? אני בכלל לא יודעת מי אני? אז איך אני יכולה לדעת משהו? והיא אמרה עוד הרבה דברים... ואז קטעתי אותה... ואמרתי שפשוט קשה לי שהצורך לצום משגע אותי.. ונמאס לי להיות תוכי שאוכל כי כתוב, כי צריךך... ואולי אני רק מפחדת שהרגע הזה יגמר ואני אחזור למסלול הרגיל ואולי אני מפחדת יותר שהרגע הזה ימשך לעד ואני באמת אחלים... ואני, הסתכלתי היום סביב... וראיתי תבנות כמעט כולן חדשות וראיתי את אלה שחזרו ועמדתי וחיבקתי אותן עם דמעות בעיניים וכל כך רציתי לנער אותן שיתעוררו... וכאב לי לראות איך תוך חודש וקצת הן חזרו בדיוק לאותו מקום... ואולי הן שיקפו לי קצת מציאות שאני מסרבת לראות.. אולי עמוק בתוכי הבנתי שהן משקפות אותי... ונבהלתי... כתבתי כל כך הרבה ופתאום נדמה לי שאני מסוגלת לכתוב עכשיו עמודים על גבי עמודים וזה לא ירגיע את האי שקט שמבעבע בתוכי.... אז אני אפסיק כאן...
נכנסתי לכאן..ופתאום ראיתי את ההודעה הזאת וזיהיתי אותה. הגבתי לך כבר בפורום אחר..נורא רציתי שתקראי ולא ידעתי אם תחזרי, אז תסלחי לי שאני מגיבה לך שוב, פשוט חשוב לי שתשמעי את זה.. אני מקווה שזה יעזור... יש לי חברה טובה מאוד שיש לה בעיה דומה אך שונה. קרוב לבולימיה,קצת שונה..איני מיודעת עם השם המקצועי. שנים היא שקעה בזה, הבעיה לא איפשרה מקום לשום דבר אחר. היא מתארת שזה פשוט העסיק כל רגע ורגע מזמנה ולא הותיר זמן לכלום חוץ מזה. ההתעסקות הזאת "בלעה" אותה..תרתי משמע. בשלב מסוים היא החלה תהליך של פגישות עם קבוצת תמיכה, טיפול..שגרם לה להבין (!) שלמעשה-האוכל הוא לא המוקד. הוא סימפטום לבעיות אחרות, עמוקות יותר, שלא מוצאות מענה ועל כן מתגלמות בבעיית אכילה. עכשיו? היום היא קריריסטית מצליחה מאוד, סיימה את לימודיה לפני שנתים בהצטיינות, מוערכת מאוד בתחומה ובונה לעצמה אט אט שם. היא עדיין נאבקת,לפעמים. זה בא והולך,היא אומרת, בגלים. משתלט עליה לרגעים-אבל זה לא המוקד. יש סוף טוב, ילדונת. גם לה יש סיפור מאוד מאוד מאוד לא פשוט בעברה. אפשר להתגבר... מקווה שתקראי את זה. מאחלת לך כל טוב! זכרי שיש לאן.
קודם כל, שמחה תמיד לראותך כאן.. (ולראותך בכלל)! ותמיד הייתי ותמיד אהיה -גאה בך! והנה.. אחרי תקופה ארוכה.. של מלחמה אין סופית! יצאת מהחולי הזה... יום יום ... שעה שעה.. נלחמת! לא מוותרת! רוצה להמשיך לחיות! לא רוצה לחזור לחולי! זה מדהים בעיניי.. ואני חושבת, שהיום.. את הרבה יותר ממה שהיית בעבר! את מנצחת ! אז תסתכלי על חברותייך.. ועלייך, שבתוך חודש, את במקום אחר .. והן לצערי, מעדו... זה אומר הכל ,בובה! ואת- תחלימי... ותתרגלי אחרי זה לעוד דבר חדש! דבר טוב! אל ייאוש אחות יקרה, את עוד תמשיכי לנצח! למרות הכל... ואני, כהרגלי... תמיד איתך! ו... אף פעם אל תפסיקי לכתוב- זה טוב! .... עוזר...
לא ילדונת , אל תפסיקי לכתוב , גם אם תוסיפי עו עשרים עמודים , אל תפסיקי , זו בקושי רק תחילת הדרך הנכונה שלך במלחמה שלך , תוסיפי עוד כצת אומץ , זה רק יעזור לך לראות את הדברים בדרך נכונה , ויעזור להרגיע את האי שקט שמבעבע בתוכך ,ומי אמר שהן משקפות גם אותך ?????????????? את ורק את יכולה לגרום לדברים להראות אחרת , עוד כצת אומץ , מחבקת אותך חתולה
כנראה שיש הרבה... ולא פעם את נאבקת בהם.... המלחמה שלך ילדונת יקרה... היא דקה דקה...רגע רגע.... צריך לחשוב רק על השעה הבאה...ועוד שעה.... תני לעצמך את הצאנס... אל תוותרי לעצמך.. אל תכנעי לויתורים...לעגולי פינות.... עצוב שקשה כל כך...קשה ולא מצליחים לראות את ההצלחה...את החיים. והסם שנקרא צום עורב שם בפינה.... הוא מחכה לך .... עורב שתגיעי כבר... הוא יהיה שם תמיד... תמיד יחכה... יודע כשקשה את חוזרת אליו אני מאמינה בך תעשי זאת גם את... איתך אידה
והחלק הארי של הקושי מאחורייך...עתה נותר להתמיד בו, להיות עקבית ולשמר את דפוסי האכילה והצריכה החדשים! המלחמה שארה הנה ברמה יום יומית אך הנחמה כי ברבות הימים היא תהפוך עממית ואינשאלה:סתמית! ומה שלא יחסל אותך(תרתי משמע) רק יחשל אותך! ואני גאה בך ומאמינה בך לאורך כל הדרך. חזקי ואמצי, שדה ניר- משופעת בחום גבוה המאיים להכניע אותי.
