אידה- אפשר שאלה לגבי דכאון?
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
בשלושה ימים האחרונים התחלתי להרגיש כאילו אני חוזרת לעצמי. כאילו אני אני! יצאתי מהמיטה, לא הכל היה נראה שחור, הכנתי שיעורים לתלמידים שלי (מה שכבר לא עשיתי חודשיים) ,החלטתי שאני מתנדבת לעמותה ואפילו שמזה אני הכי בשוק ישבתי שעותתתת להכין את הסמינריונים שלי. ממש בהתלהבות ובמוטיבציה, אני אוכלת יותר (איך שאמרתי אתמול בלילה שאני רוצה משהו לאכול,אבא שלי נסע עד מחוץ לישוב למצוא חנות פתוחה כדי לקנות את הירק שהיה חסר, עמד והכין לי). אפילו בחלומות שלי אני כבר לא טובעת, ולא פוגעים בי, אפילו יש לי אומץ להתסכל עליו... ואני לא קמה בהסטריה. בקיצר כל מיני כאלה דברים שממש הזכירו לי שאפשר לרצות לחיות ולא לשקוע, שפעם הייתי בסדר וממש יכולתי להרגיש את זה וגם ממש התגעגעתי. אולי בגלל שהמינון של הרסיטל הוא הנכון עכשיו ואולי בגלל שהבלאגן של החקירות והמשפט יתרחק ממני. אידה, תקני אותי אם אני טועה אבל יכול להיות שאלה סימנים טובים ליציאה מהדכאון הנוראי הזה ? אני אגיד לך מה הבעיה ולמה אני שואלת- איך שאני עוצמת עיניים או מתחילה לחשוב על מה שהיה בחצי שנה האחרונה או על ההתעללות עצמה אני מרגישה שאני חוזרת לדכאון וישר רוצה לבכות. אז כדי לא להגיע למצה הזה אני פשוט לא מאפשרת לעצמי לחשוב על כלום מכל זה. אתמול בלילה כל כך פחדתי לעצום עיניים, כי איך שעצמתי אותם רציתי פשוט לבכות ולבכות. אז השארתי אותן פתוחות וקמתי מהמיטה. זה לא גם חלק מהדכאון? אולי הוא לא באמת עבר אם ככה? הסיוט הכי גדול שלי עכשיו הוא לחזור ולהרגיש כמו לפני 3 ימים, אני מתה מפחד מזה. אני מנסה לעשות הכל כדי שזה לא יקרה. אבל בלילה, כשאני עוצמת עיניים זה כאילו מציף ואני כמעט כל פעם חוזרת למקום הנוראי הזה. ואני לא רוצה! אני כל כך לא רוצה לחזור לשם! אני רועדת מהמחשבה. אני לא יודעת מה לעשות עם זה? אולי בכלל לא יצאתי מהדכאון הזה? אולי זה סתם ימים טובים וזה ייעלם. כי עובדה שהכל עדיין בפנים בלב ואיך שאני מתפנה זה רוצה להחזיר אותי למקום ההוא. ואם זה כן סימנים חיוביים ליציאה מהדכאון האם יכול להיות שפתאום אני אשקע שוב? רק בגלל שאעצום עיניים, אחשוב על זה ואבכה?
לב יקרה מאוד כשאני הייתי על רסיטל הרגשתי בדיוק כמוך , בהתחלה הייתי זומבי , אחר כך כשזה התחיל להתייצב , או כך לפחות חשבתי , זה היה כמו רכבת הרים , למעלה ולמטה לסרוגין , פתאום אני במצב שאף אחד לא יכול על , הייתי סופר וומן , ומיד אחרי זה , הייתי העכבר של תום וגרי , כמובן שרציתי לבכות , אבל אף פעם לא יכלתי , הלוואי שהייתי מצליחה , אם את מסוגלת לבכות , יקרה שלי תבכי כמה שאת מסוגלת , זה עוזר , אחרי השבוע שעברתי , וכל הדמעות ששפכתי , אין כמו לבכות ,ולגבי זה שאת לא רוצה לחזור לשם בזכרונות , אין כאן מישהי שלא תבין על מה את מדברת , אם כל הכאב , ויש בזה המון כאב , את חייבת לעצמך , רק לעצמך , לצאת משם , אז אנחנו פה , כולן , אני פה בשבילך , תדברי על זה עד שיגמרו לך המילים , ותבכי את הכאב שלך עד רוויה , ואם את זקוקה לכתף להישען עליה , אני פה בשבילך . מחבקת, חתולה
טפו טפו, בנתיים לפחות. יותר יציבה מאשר הייתי בחצי שנה האחרונה. תודה על התגובה ועל הכף החמה שלך
אני עונה: כשאני מסתכלת על זה ..במבט לאחור, אני רואה מן גל שחור כזה... שיושב עלייך, שלא נותן לך מנוחה... כל יום שעובר יש "עדכון חדש" כואב עוד יותר מ"עדכון "שקודם לכן קיבלת..... והנה .. הגל הזה, עובר לו.. (אמרתי לך שיבואו ימים טובים?!) ואת: -חוזרת לעצמך -יצאת מהמיטה, ולא הכל נראה לך שחור -הכנת שיעורים לתלמידים -מחליטה להתנדב לעמותה, שזה דבר עצום בעיניי.. כל הכבוד לך -ואיך לא... סיכם 14 עמודים לסמינריון! -חלומות פחות מאיימים ומפחידים, אוכלת ... כמה נקודות ממה שאת כתבת למעלה, ומה את חושבת?! שכל זה בא בקלות? ביום בהיר אחד?! לא... הכל בזכותך... כי תמיד.. לאחר הימים הרעים- באים גם הימים הטובים! וכן, זו עליה מבחינתי! עליה טובה .. עליה מוצלחת ואני גאה בך! יקירה, זה מה שקורה לי... אני פשוט לא חושבת על כלום.. פתאום הכאב בלב, מתגמד לו! אבל ...ואבל גדול! וגם ציווי! בבקשה ממך, אל תחכי לסטירה הבאה.. תחיי את הרגע! את הטוב! תפיקי ממנו את כל הטוב שאת יכולה! (וגם תכתבי זאת! כדי שיהיה לך אפשרות לקרא את זה .. כתחושי צורך בכך-הרי חשוב לזכור "ותלעד" את הימים הטובים, לא?!) ו... שימרי על עצמך! (קל ליפול- קשה לעלות! )
בדיוק כמו שכתבת יקרה! זה הפחד שלי, הפחד שאני אחזור אחורה. שהאמת אני רק 3 ימים בתוך הקדימה הזה. את האמת יש משהו שגרמת לי ממש לחשוב עליו: הכל בזכותי? אני לא יודעת, אני לא בטוחה. כי אף פעם לא האמנתי שזה תלוי בי, שאני יכולה לגרום לעצמי לצאת מזה. כי ניסיתי ואף פעם לא הצלחתי. לא משנה מה הייתי עושה. אז עכשיו כשזה בא, קשה לי להאמין שאני גרמתי לזה. סביר להניח שזה המינון הנכון של הרסיטל, הירידה של הלחץ מהחקירות והתקשורת ואולי הזמן שגם עשה את שלו. לא נראה לי שלי יש חלק מזה. כי באמת לא עשית כלום שונה מלפני 3 ימים או חודש. מבינתו'ס?
את זועקת מנהמת גרוני הניחר כשהיתי שרויה בדיכאון נורא. את מיטלטלת כמטוטלת בעין הסערה. אך בעיני את סמל ומופת לגבורה! ואת בדרך הנכונה יקירה! כעת זה לסירוגין אך לאט לאט המצב יתייצב ויהא סטטי - לחילופין מהתנודות החדות והדרסטיות באופן אקוטי. מחזיקה לך אצבעות. אני את הדיכאון המז'ורי שלי עברתי לפני חודשים אחדים ואני בתהליכי החלמה ושיקום ואת בדרך ליציאה המיוחלת והגואלת.... יש תקווה מתוקה והיא קרובה יותר מתמיד!
בשמיים. שמחה שאת בדרך החוצה משם... בהצלחה בהמשך הדרך
מקווה שהבוקר שלך יותר טוב היום.... התנודות במצב הרוח בעת לקיחת תרופות המוגדרות פסיכיאטריות, קשורות בבירור להתאמה או אי ההתאמה מבחינת המינון והסתגלות הגוף אליהן. לוקח מספר שבועות בדרך כלל עד שמרגישים את השפעתם של התרופות, ואז משנוצר האיזון הכימיכלי, הכל הופך להיות שגרתי... טוב שיש לך משפחה תומכת, מאד חשוב לתהליך ההחלמה.... מאחלת לך להרגיש טוב תמיד.
לב יקרה הדכאון כשהוא קיים כל הזמן...גם בזמן "טוב" הוא קיים.... בהחלט יתכן שהרסיטל עושה את שלו... אבל יותר מכך אני חושבת שאת עושה את שלך!!!! הייתבמקום קשה...והיית כנראה צריכה אותה... בכדי לבכות...להתאבל ולאגור כוחות... מאמינה בך... שמרי על עצמך והקפידי לטפל בעצמך... נפשית ופיזית... מחזקת אידה
