כעס

אני מתנצלת מראש שאני מבלבלת לכן את המוח כל פעם מחדש, כמעט באותו הנושא, אבל זה כנראה חזק ממני, הכאב והזעם שוב תוקפים אותי ואני מרגישה כאב חזק בבטן מרוב עצבים, עצבים עליה, על האישה שילדה אותי, האישה שממשיכה בדרכה שלה להרוס אותי. היא יודעת מה עור עלי, אבל נראה שזה לא מזיז לה, היא ממשיכה בחייה (ואני יודעת זאת), מאיפה האומץ?? איך היא יכולה לישון בלילות בידיעה שבתה סובלת וכואבת באשמתה?? אני סובלת, הרוסה, לא רואה טיפת אור והיא פשוט חיה!!! היא פגעה בי, אני שבורה והיא ממשיכה בחייה!!! זה לא הוגן, דמעות מציפות את חיי, העצבים משתלטים ואני מתחילה לאבד שליטה, לא רוצה ליפול שוב! אין לי כבר כוחות לזה.............

אינני מתיימרת להבין, שכן יחסי עם אמי אינן כאלה.. אבל את הכאב אני מבינה. את הצורך לקבל מענה (תגובה, סליחה, צער...) שלא יוכל להגיע שכן צינור התקשורת "סתום". התשובה לא תגיע ממנה..החוסר לא יקבל מענה מהמקום הזה כנראה... הנקודה החיובית,בעיני, היא היכולת שלך לבחור להיות אחרת, להיות אם אוהבת, מקבלת ומגוננת. לתת לילד שלך ובעקיפין לעצמך את התשובה.. כמו שאת בוודאי יודעת, כלום לא יוכל לפצות על חסרונה של אם. ועדיין-האם יש בחייך דמויות חיוביות שאת מרגישה בטוחה איתן?..חברה טובה, מטפלת...דמויות כאלה משנות את המאזן לטובה בעיני. מקווה שתמצאי שלווה...

לימור, זה כאב מאוד גדול לדעת שיש לך אמא שגרה במרחק של 15 דקות ממך ופועל היא אינה יכולה לשמש לך כאם. מעטים האנשים בחיי שאיתם אני יכולה להרגיש "בטוחה", אחיותיי תומכות בי, אך הן לא מסוגלות להקשיב לזעם שאני חשה כלפי האישה שילדה אותי, כי בהן היא לא פגעה. אני בטיפול קרוב לחודשיים וטרם אני מרגישה ביטחון מלא. הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי לבד, כי אין לי למי לפנות.(יש לי חברות אך הן לא לצידי 24 שעות, בכל זאת יש להן את החיים שלהן והן לא מסוגלות להבין אותי ממש). כבר השלמתי עם העובדה שהיא לא תשתנה.......... תודה לך