מהרהרת..(אולי קצת טריגר...)
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
חושבת לעצמי..אולי זה טוב שאני לא מחוברת לזכרונות מאז. שנה וחצי/שנתיים זכורות לי ברגעים, הבזקים.. אני לא חושבת שיש משהו שממש "שכחתי"..אבל הזכרונות אינם נגישים. זה הגיוני?.. יש לי, נניח, הבזק זכרון אחד של רגע שבו התעוררתי לשניה מה"זומבי מוד" שהייתי בו...לפני מקלחת, הסתכלתי במראה ופתאום ראיתי המון המון סימנים כחולים..בכל מקום...כל הגוף. לרגע הזדעזעתי..ואז מחקתי שוב, חזרתי לאי קיום.. אני לא מצליחה לזכור את הרגעים שבהם נגרמו הסימנים. אני יודעת בהגיון מה היה שם אבל לא זוכרת את הקטע הזה בזמן..וגם הרגש בהקשר הזה עמום מאוד..אני לא ממש מרגישה כלום בקשר לזה. אולי זה טוב?..כאילו,זה נוגד כל הגיון, אבל מי רוצה לזכור או להרגיש דברים כאלה? הקטע שכשאני כותבת את כאן..משהו בי מרגיש שאני מתחזה, שקרנית..זה לא באמת קרה לי..זה לא באמת אונס..אונס זה משהו אחר, אונס קורה לילדה שאין לה שליטה או לבחורה שאין לה ברירה..16 זה לא ילדה...לא אמרתי לא...פשוט שתקתי.צעקתי מבפנים..ובשלב מסוים אפילו את זה לא עשיתי. אז אני בעצם מתחזה..זאת אשמתי שלא קמתי ועשיתי מעשה.. טוב,אני מבולבלת..ומבלבלת לכן את המוח...אני לא יודעת מה אני רוצה ממכן.. תודה שאתן מקשיבות..
לימורי, אני חושבת שזה משהו שכולנו מרגישות, (בכל אופן אני) הרבה פעמים אני אומרת לעצמי שאולי אני משקרת ומדמיינת הכל ולמעשה אני אולי שקרנית וחולה, אבל מהר מאוד הזיכרונות חוזרים, והזיכרון כ"כ ממשי ואמיתי ואני יודעת שזה אכן קרה. זה כנראה חלק מהבעיה שלנו, חלק מהאשמה שלנו. קמת בבוקר היה לך טוב, אל תעשי מה שאני עושה לעצמי, בכוח את רוצה להרגיש רע. קמת עם חיוך ותקווה בלב, אך מהר מאוד החיוך נעלם ושוב את נכנסת לעולם הרע הזה. תהני מההרגשה הטובה (אני יודעת שזה קשה) ואל תנסי לעשות לך רע. גם אני כמוך, אני מרגישה קצת טוב עם עצמי ומהר מאוד אני הורסת את עצמי, כי זה לא נראה לי הגיוני שלי יהיה טוב, אפילו אם זה לשניה, אני לא רגילה לטוב, כל חיי קרו לי דברים רעים ואני רגילה לעולם רע, אני יודעת שקשה ליישם את כל זה אבל תשתדלי ואני פה איתך, חווה ועוברת את כל מה שאת מרגישה. מחבקת, כאב הלב
אני רוצה לא לחשוב על זה..אבל הכל מושך לשם בין אם אני רוצה ובין אם לא..את מבינה? אבל אני בסדר..הבוקר עדיין יפה (-:
לימור יקרה, את כבר יודעת את תשובתי.. אבל שוב, אינך אשמה... כלל וכלל ! ואולי העדפת את השתיקה ... רק כי פחדת ממנו?! סבלת! הוא עשה דבר בניגוד לרצונך... הוא עשה דבר כואב ורע! וזה אונס! מתוקה... תמשיכי את הבוקר היפה שבא עלייך... אל תחשבי על דברים רעים... ובטח ובטח לא תאשימי את עצמך סתם! כי זה מוסיף לכאב הלב... שכבר קיים! אה.. ונקודה חשובה! - את ממש ממש לא מבלבלת לנו ת'שכל.. ! ואיך לא.. כמו תמיד! אני איתך.......... אוהבתותך, ענבלור.
אף פעם. אולי פעם..אני לא זוכרת ממש.. אבל תמיד שתקתי.. אני לא מבינה למה... יכולתי להתקשר לאן שהוא..יכולתי לנסות לדבר... הוא איים עלי..שלא לדבר..... אבל עדיין! יכולתי לנסות לעשות משהו! אני מרגישה שכל מה שהיה וקרה שם הוא באחריותי הבלעדית! אני יודעת מה תגידו לי,אני יודעת שהייתי אומרת את זה לאחרת...אבל אני מרגישה כה. אין בי טיפת הבנה למעשי... 8 שנים עברו כבר...כמה זמן זה עוד ירדוף?...די..זה היה,נגמר,מת.רוח רפאים,כאב פאנטום...למה זה רודף?! מ הטעם?! מתי זה יפסק???.....
את כבר יודעת את סיפורי... אבל אם אגיד לך, שאני מעולם לא זוכרת שהוא "איים" עליי שלא לספר... ועדיין עד גיל 14, לא סיפרתי.. ואף שיתפתי פעולה... ואני מאשימה את עצמי... עדיין! מה תאמרי על זה?! הרי .. יכולתי לצעוק... יכולתי להגיד ... ולא עשיתי... כלום! המשכתי... הבעיה פה, שאנו מאשימות עצמינו ....כי כביכול "שיתפנו פעולה"... אבל.. לכי תביני אילו פחדים עברו לנו בראש, כאשר רצינו לספר ולא עשינו זאת... ואולי הוא איים על חייך ושתקת?! ובתור ילדה, ללא הגנה.. לא היתה לך אפשרות והרבה ברירות אלה לשתוק! את כואבת עכשיו.. כי את מגלה שמה שקרה שם.. לא היה צריך להיות.. זה היה כואב... זה נמשך שנים... ואת מנקה עצמך מכל הרע... יודעת מה, גם אני שואלת את עצמי את אותן השאלות..... אבל, הגוף שלנו.. מראה לנו עד כמה שפגיעה באמת היתה חמורה ולא נכונה.. ולא מוצדקת! תקני אותי אם אני טועה... ואני מבינה את שאלותייך, וטוב שאת שואלת... כך תקבלי תשובות.. ברורות יותר , והתמונה כולה תקבל צורה... ואולי פחות כואבת!
היי לימור קוראת אותך בימים האחרונים ,מתחברת מאוד ליחסים ה"לא רצויים " עם אמא , קוראת את הכאב שלך , גם מבעד למעטה הצחוקים , מבינה כמה כואב שצריך לא לרצות לזכור מה זה גיל 16 , או 15 , או......... , כל גיל , אין שום גיל בעולם שכן מתאים לאונס , אי אפשר להכריח את הכאב לצוף כזכרון אלה אם המח מרגיש שזה הזמן הנכון להוריד את הוילון כדי שהזכרונות יעלו ויצופו , תני לזה את הזמן , אני מהפחדים שלי להתמודד , הייתי כמוך , בהכחשה , זה לא קרה , לא לי , אני לא הייתי צריכה לבד להאשים את עצמי, למה לא התנגדתי , למה לא עשיתי משהו , אפילו אמא שלי אמרה שאני אשמה במה שקרה לי , כי אם הייתי ילדה טובה , זה לא היה קורה , אז היא אמרה ואני אמרתי אאממןן , לא הבנתי , ובכל מקרה כל מה שהיה קורה בבית תמיד הייתי אשמה , אז ברור שגם בזה אני אשמה , את לא אשמה , ואת לא מתחזה , את עוד נתון סטטיסטי כמוני וכמו עוד הרבה נשים אחרות שנאנסו , ואת מבולבלת , זה טוב , אם את מבולבלת אולי משהו רוצה לצאת אל האור , זה מציק , אולי מתבשל ? תני לזה מקום , אל תילחמי , אם זה צף , שיצוף , הבזקים של זכרונות הם הוכחה מוצקה למה שקרה לך , זה כואב נכון , זה נורא לזכור , נכון , אבל יותר קשה לחיות במצב שאת מפקפקת בעצמך . לא מכירה אותך , אבל נותנת תחושה שאת חזקה , מאוד חזקה , את יכולה להגן על עצמך , את לא צריכה להתגונן מעצמך . שמחה להכיר אותך חתולה
..לפחות מהניק הראשי..למרות שאת עדיין חותמת איתו לפעמים. את הכל חוץ מזה... את צודקת. משהו קורא לצאת. משהו שלא נותן מנוח אפילו בלילה. שיצא. לא מפחדת..האמת, הכל עדיף על המצב הזה של עיסוק אובססיבי בנושא הזה, שלא מרפה ולו לרגע. אולי אם זה יקבל ביטוי זה ירד קצת מרמת האינטנסיביות?... אמא. איכשהוא, זה נושא כאוב לכולן כאן, בין אם מדובר בהקשר הפגיעה במשפחה ובין אם לא...יש משהו בדמות האם כפי שהייתי רוצה לראות אותה/להיות בעצמי שאמור להורות, להגן ולקבל ויהי מה. אני חושבת שבמידה זו או אחרת משותף לכולן כאן שהנוכחות הזו נעדרת מחייהן..לא? הסכמתי איתך מילה במילה! אמא היא אמא, אי אפשר לשנות אותה. אפשר, לעומת זאת, לבחור להיות אחרת, לבחור נתיב אחר, טוב יותר.. תודה לך! הארת אותי..
קראתי את ההודעה ואת התגובות, ולא האמנתי שיכול להיות שיש עוד משהי שמרגישה כמוני: שאני עובדת על עצמי, מזויפת, מתחזה, ששום דבר בעצם לא קרה וזה היה הכל מרצון... גם אני הייתי בערך בגילך 17, ואולי אמרתי לו "לא" אבל לא התנגדתי לו. וזה לא בגלל שרציתי, זה בגלל שהוא שיתק אותי. שתינו יודעות מה באמת קרה לנו, ובלב אנחנו יודעות שלא רצינו את זה. אצלי הוא עשה הכל כדי לגרום לי לחשוב שזה היה מרצון. ואת יודעת מה? הוא הצליח. לקח לי כמעט שנה להבין שהיה שם משהו שלא היה בסדר. אבל אני לא ייתן לו את התענוג הזה יותר - לא רציתי את זה והוא ידע. תקשיבי לגוף שלך, אל תרגישי אשמה על זה "שרצית" כי לא רצית, ולא התנגדת מסיבה מסויימת. אני לא התנגדתי כי ברגע שהוא התחיל לנשק אותי כבר לא הייתי שם, הייתי גוף, בובה בטוח שלא בן אדם. הוא לקח לי את היכולת להתנגד. אם את מרגישה רע עם מה שקרה אז כנראה שזה היה באמת אונס, אל תתני לו לגרום לך לחשוב אחרת. פה בשבילך, מיכל
אני לא מאמינה!! זה נשמע נורא דומה..את הראשונה שאני "פוגשת" שמספרת משהו דומה לשלי... וואו..תודה רבה לך שאת מספרת לי! מיכל, הוא היה חבר שלך?.. הוא היה החבר הראשון שלי.. מצד אחד היו פה ושם איומים..היתה אלימות..אבל מצד שני הבעיה היא שהכל היה מעורבב כאילו במעטה של "אהבה"...לא הבדלתי. גם פחדתי..וכשהתחלתי להפגין פחד התחילו איומים...אבל לכל אורך הדרך לא הבנתי... וואו..מיכל, סלחי לי אם אני מחטטת, אבל אשמח לדעת..בת כמה את? הצלחת להתגבר? את בתהליך שבדרך?... אני מתרגשת למצוא אותך...
"שיתק אותך"... גם את הרגשת כמו זומבי מהלך?..התנתקת מהרגשות, מהמחשבות..עבדת על אוטומט?
