לילה אחרי לילה

מגיעים החלומות והזכרונות, החלומות והזכרונות. בימים צריך לגרש אותם, לתפקד. להכין, לכתוב, לנקות, לבשל, לעזור בשיעורי בית, לנהל תקציב, להתמודד עם נזילות אמיתיות ומטפוריות, עם עייפות מצטברת, ללכת לעבודה חולה, להתחנן למנהל הבנק, ואסור שהעולם ידע. כלום. צריך להיות טובה כמו אלו שיש להם בן זוג ובית משלהם והורים נחמדים, (לא כאלו שמנסים בכוח להבקיע את מעטה ההגנה שנבנה בעבודה קשה כל כך ולייצר רגשי אשמה) ואין להם בעיות תקציב. אני ומטפל אחד מול כל העולם עם השאלה שמנקרת אם יצליח לנו בזמן או שזה יהיה מעט מדי ומאוחר מדי. והכי נורא שאין אף מקום ואף אחד שמבין. שלוש שעות בשבוע נשמע אולי מושחת אבל זה באמת לא מספיק. משאיר אותי בתחושת רעב תמידית. ובמקומות כמו כאן? תמיד אני יוצאת רעה וחסרת אמפטיה. אז לא. אני פשוט פוחדת. ואין לי כוח.

היי פיה לילה אחר לילה ויום אחר יום והשרגה לא משתנה . כל החלומות כל הזכרונות כל הכאב ההשפלה , חוסר האונים הזה שמוציא לפעמים מהדעת , המלחמות הבלתי פוסקות עם הכל ועם כולם , אני לגמרי מבינה אותך , לא שלוש שעות בשבוע גם עם היה אפשר כל יום על בסיס קבוע , ולא לשעה אחת בלבד , אלה עד שזה יגמר כבר לגמרי , או עד שיגמרו לנו כל המילים , אבל המילים לא נגמרות , והכאב לא מפסיק והחלומות ממשיכות את הרגלן ברצף של שיגרה ,והשגרה ממשיכה את עצמה כי היא שיגרה ובחוץ ??????? עולם כמנהו נוהג , ואנחנו מתוך אותו בחוץ , ולכן גם עלינו נגזר לנהוג כל יום אותו הדבר , נכון , קשה להיות אמפטית כשאת מרגישה כל-כך קשה בפנים, מי כמוני יודעת , רק שאני משתדלת לפעמים להשאיר את עצמי בחוץ , ולפעמים זה מצליח , ולפעמים לא . אל תשפטי את עצמך בחומרה , תנסי לבדוק מאיפה זה בא לך , אולי מהקושי שלך לקרא את מה שקורה פה , שתהיה לך שבת מקסימה , ואל תחמירי עם עצמך כל-כך , חתולת אשפתות