אידה ובנות יקרות -אולי טריגר-
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
תודה על קבלת הפנים ותשובתכן אבל אידה, כמו שאת אמרת בעצמך הפצע שהופך לצלקת יכול להפתח שוב וזה קורה. אז תסבירי לי לעזאזל למה שווה לנו להתאמץ כל כך עכשיו? הרי זה יחזור נכון? אמרת בעצמך, אני יודעת מבנות אחרות שכבר שנים אחרי, גם הבנות היקרות שענו לי פה והם שנים אחרי אמרו זאת. גם עם טיפול נכון זה חוזר, אז למה לי לעבור את הטיפול הזה אם סביר להיח שאצטרך עוד כמה כאלו, אם לא את זה כל החיים. נראה לי פשוט מיותר, סתם לסבול ,סתם כאב והרי הוא ימשיך גם ככה או יחזור עם הטיפול או בלעדיו. אני באמת חושבת לפעמים שעדיף להרים ידיים, לא להלחם בזה, לא להלחם בעצמי או בזכרונות כי בכל מקרה אין תקווה שהם יעלמו ולהפך רוב הסיכויים שיחזרו. בא לי לצעוק דייייייייייייייי אבל אני יודעת שזה לא יעזור ובכל מקרה אף אחד לא ישמע. אין לי מושג למה אני ממשיכה עם כל זה, למה אין לי אומץ להרים ידיים וזהו.הלוואי ולא הייתי פחדנית כזאת.
לא חושבת שאת פחדנית... צריך הרבה כוחות והמון אומץ כדי לטפל ולא להשאיר את הכל במצב כל כך כואב... לא כל אחד (גם מי שלא עבר חויות קשות) יכול באמת לטפל ולעבוד על עצמו - אבל את עושה את זה ולא מתייאשת. ממשיכה לחפש פתרונות, למצוא דרכים, להקל.... אני מרגישה שלי אין דרך אחרת, רק להמשיך לעבוד ולעבד, לתקן את כל הנזקים שנגרמו במשך כל כך הרבה שנים ופעמים... אני לא יכולה לחיות בלי לעבוד, לטפח ולטפל בעצמי.... בהצלחה לכולנו!!!!
מאוד פחדנית תאמיני לי!
לב יקרה גם אם זה יכאב אחרי תקופת טיפול זה לא יהיה כמו עכשיו... המטרה של הטיפול היא להפוך את המצב: שכיום יש את הפגיעה ואת בקטן לאותך בגדול והפגיעה קיימת אבל בקטן... אני מקווה שהבנת... אני בהחלט מאמינה ששווה לטפל ולהשקיע בעצמך... לשים אותך במקום ראשון... אם לא הייתי מאמינה לא הייתי עובדת ומטפלת בנפגעות.... אחרת מה...אין התקדמות? אין שנוי....? אני מקווה שתשארי איתנו... שתספגי מעט מהתקווה והרבה מהאמונה.... זה לא תמיד שולט כאן...אבל כאן אנחנו ביחד... ויחד הרבה יותר קל מלבד.... איתך אידה
היי חמודה. we meet again (-: חשבתי על החיפוש שלך של אלו שיצאו מזה. שתינו שכחנו שכנראה-אם הן לא בנקודה הזאת בחייהן יותר-סביר להניח שלא נמצא אותן משתתפות בפורום זה או אחר, לא? אמרתי לך ואומר שוב-אני מאמינה שאפשר לצאת מזה. או-אם נגדיר את זה בצורה מדויקת יותר-אפשר להגיע למצב שהזכרונות נמצאים בנישה פרופורציונלית מבלי שיהוו מוקד עיקרי בחייך. את בתהליך שמטרתו להגיע למקום הזה וחשוב לנסות גם כשקשה ולזכור את זה. האמיני, חמודה. למרות שהכאב מטשטש את הראיה קדימה. בוקר טוב לך.
ברוכה הבאה לב כואב... אני לא יכולה להגיד שיום אחד יהיה אפשר להשאיר את זה מאחורנו והמשיך כאילו כלום לא קרה, אבל אפשר ללמוד לחיות עם זה. הרגעים הקשים האלה ימשיכו לצוץ, אבל בתדירויות קטנות יותר, ובעוצמה חלשה יותר. גם אני לפני 4 שנים חשבתי כמוך, ומרוב ייאוש כל פעם שנהגתי חשבתי "מה יקרה אם אני יסיט קצת את ההגה, אף אחד לא יידע" אבל לא עשיתי את זה. והיום גם אם יש רגעים קשים, זה לא מה שהיה פעם. אני יודעת שזה חייב להשתפר כי השיפור כבר התחיל... מאחלת לך המון הצלחה ואל תתיאשי, יש אור בקצה המנהרה
למה לחכות? לרגעים הקשים האלה שימשיכו לצוץ להם מתי שבא? שיפתיעו אותי בכל רגע שרק אפשר? ובכלל קודם שאעבור את עכשיו אבל למה אם אחר כך ישאר אותו הדבר.
