סימני חיים - חלק טריגר
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
מתהלכת הלוך ושוב כבר לא מסוגלת לחשוב ראשי מתפוצץ- ליבי גם קורסת! שתקתי- כבר משלשום שתקתי מרגישה עדיין חייבת לשתוק לא יודעת למה אני כותבת כאן עכשיו... אולי כאות לסימני חיים אולי כי אכן זהו ביתי -השני אולי... אולי כי רציתי פחות להעמיס(למרות שאמרתן לי שאני לא ) אולי הייתי צריכה לעשות חושבים, להתנתק מכל העולם ואולי גם מעצמי. אולי כי פשוט נמאסה עליי השתיקה מרגישה חנוקה מרגישה מפוצצת מרגישה שעוד שניה קול צווחה יוצא מגרוני הרבה בלאגן יש בראשי הרבה רעש יש בראשי פלאשבקים זכרונות נגיעות, קולות, ריחות - מראות זוועה תמונות מוחשיות תמונות שאני מרגישה כאילו אני שם הזכרונות של שלשום- ושל בכלל= השפיעו עליי נפשית וגם פיזית נעשתי חולה- כאבי גרון והצטננות -עיניי שורפות כנראה גם מבכי. רעידות וצמרמורות -גם משפעת וגם מפלשים. בוכה ... בוכה וזה מחזיר אותי לבובת חוטים דמעות נבלעות כי לבובות אין דמעות... חיה בעולם אמת שחושבת שהוא שקר. פגעו בציפור נפשי פגעו... פגעו בגופי- והשאירו בו סימנים... עדיין יש סימנים .. עדיין! לכלכו וזיהמו לי את הגוף- תרתי משמע. לראות אותך לשמוע אותך עושה לי רע מתנהג כאילו כלום לא קרה כאילו כלום לא היה ואני כאן- בחדר - כואבת- ומתפוצצת לרסיסים קטנים רק דלת מפרידה ביננו אני- בעולמי שלי בעולמינו אז... כשהיינו ילדים "ואהבנו" אחת את השניה. נזכרת- כואבת - מתאבלת על זכרון של ילדה עם 2 צמות- שהלכה לעולמה...!ner! ואתה בא, פותח דלת (ואפילו בלי דפיקה) ושואל שאלה.. (אפילו לא זוכרת מה ) מלבישה מסיכה- חזרתי לענבל הרגילה! עונה לך-אתה הולך... חזרתי לכאב! הראש כבד עליי לא יכולה לשמוע רעשים צלצול טלפון, ילדים מרעישים, מוזיקה ברקע.. ואני לא יכולה רוצה שקט.. הראש מתפוצץ לרסיסים... הראשששששששששש כואבבבבבבבבב אני משתגת ... לא יכולה לשמוע רעש לא יכולה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! רגע! אני חיה או מתה? אני לא יודעת איפה אני... בעבר או בהווה? אני ענבל בת 4,או ענבל בת 22?? זה קורה עכשיו? או שזה כבר קרה? מה, זה קרה? זה באמת קרה? באמת השתמשו בי? באמת התעללו בי? באמת לקחו ממני את הילדות? באמת נהפכתי להיות אישה כשהייתי ילדה ? באמת חשבו שגופי זה גם גופם? באמת חשבו שהם יכולים? שמותר להם? באמת?? גאדדדדדדדדדדדדדדדדדדדדד! ! ! ! ! הלוואי תמותו! תודה! מוצפת... עדיין!
איתך ברגעים הקשים, אבל אנחנו נעבור אותם נגיע ליום שבו הרגעים הקשים האלו כבר לא יקחו חלק מחיינו. ובנתיים, אני פה, מקשיבה...
תודה מאמי, אני מרגישה קצת יותר טוב-פיזית - הראש כואב אבל פחות... וטיפה מצוננת! נפשית- עדיין בריצפה! יש הרבה עומס על הלב! יודעת מה, גם הדרך אל התקווה- שאני מאמינה בה- כבר לא ניראת באופק.. אני רק מתחילה להזכר בעוד ועוד דברים רעים. ולהגעל מכל דבר - מצבי רק מחמיא. לא יודעת אם יהיה אפשר לתקן את זה! ...אני סתם אנטי עכשיו.. אל תתייחסי! ואגב, את המייל שלך - לא קיבלתי... אם יש לך מסנג'ר- כתבי לי במייל ואצרף אותך.. מחכה לשמוע ממך... ענבר.
