לליאור ומעיזה לכתוב גם על עצמי

עונה לך כאן בגלל שכתבת אז מרגישה לא נוח דרך המייל. אולי את רוצה את השקט והפרטיות שלך? אני יכולה להבין שההמתנה נחווית כמשהו מורט עצבים. אבל את יכולה להשתמש בזמן הזה להיות מוכנה. תחשבי שזה יוצא סמוך לחנוכה ויתן לך זמן להתאושש בלי לחץ. נסי לדבר עם נשים שעברו את הניתוח. וגם אולי להכיר את מי שינתח אותך. זה יכול להקטין את המתח והחרדה. תחשבי שזה נותן לגוף שלך יותר זמן נקי מסיגריות. זמן לדבר עם נילדים היותר גדולים וגם עם הקטנים כדילהקטין את הבלבול שלהם. מאמינה שיעבור בשלום. אני בבדידות שלי. אין טיפול בשבוע הקרוב. העבודה החדשה גם מרגשת גם דורשת אבל חושבת שהטבילה הראשונה עברה טוב. מתגעגעת למקום שהיה לי. לכתוב מעמדה של התלבטות, סבל, התמודדות, אבל גם כוח. כואב עדיין מה שקרה שם. למרות הזמן שעבר. וגם פה לא מצאתי את עצמי. אני לא מטפלת. אני רוצה מקום שאוכל להיות פגיעה ושיהיה מי שיכיל. פשוט. לא היגדים טיפוליים, לא התרסקות. שיתוף. הבנה. חיוך. הומור (גם שחור). ובמיוחד החוויה הזאת של התפכחות מאשליה שנשארה. העולם הזה שבו כשמעמידים אנשים למבחן רובם נכשלים מרצון. לראות שהרוב בוחרות בעמדת החולשה או בעמדה שלא נוגעת בתכנים האלו. מרגישה את השונות והבדידות. וכשאין טיפול לא יכולה להתמסר לזה. מעניין שגם כשאני מתגמשת לגבי המיקום כמה קשה למצוא עוד 4 נשים במצבי שרוצות את מה שאני רוצה...

פיה אני כותבת בכוונה בניק בדוי אולי כי אין לא את האומץ לכתוב לך בשמי האמיתי. אני מרגישה ממה שאת כותבת שאת מאוד שיפוטית כלפי כל מי שיותר חלשה ממך, או אולי מתמודדת פחות טוב ממך. כל אחת והתמודדות שלה, וכל אחת והטראומות שלה. אני באמת מצטערת שכאן את ניתקלת בנשים שמתרסקות, אבל לא כל אחת יכולה או מסוגלת להתמודד עם הטראומה שלה כפי שאת מתמודדת, וזה לא מתוך בחירה בחולשה אלא מתוך מציאות קשה ובלתי נסבלת. אני מאוד מצטערת אבל את נשמעת מתנשאת ובי לפחות את פוגעת עם הדברים שאת כותבת. בברכה אחת

דמעה מתוקה תודה רבה על התמיכה. את נהדרת, ואין לי ספק שתשמחי לעמוד לצידי. פיה יקרה, ההמתנה מורטת העצבים הזאת משליכה על כל כך הרבה דברים, ואני הופכת עולמות עכשיו לעבוד כמה שיותר, כדי שאחרי הניתוח יהיה לי תשלום לשכר הדירה. בזמן שלא אוכל לתפקד. אני מראש לא מצפה לעזרה מהרשויות על מנת לא להתאכזב...רוב היום למעשה אני עסוקה, ואין לי ממש הרבה זמן לחשוב על עצמי. בעיות הקיום מההיבט הכלכלי מפחידות אותי יותר מהכל. דיברת על הטיפול שלך... מעניין שאני כרגע במקום כזה, שאני לא רוצה לפגוש בחזקה. מעניין איך כשרע לי אני בורחת.. הילדים הגדולים יודעים, והרופאה שתנתח אותי, נחמדה והבטיחה לי שיטפלו בי הכי טוב...שוב לא זה מה שמעסיק אותי, אלא מה יהיה אחר כך, האם אוכל לשוב ולהחזיק את הבית שלי...פוחדת בעקבות זה לאבד משמורת על הילדים. אם כי למדו ברשויות לא להתעסק איתי על הרקע הזה...ואולי לא יהיה לי יותר את הכח להילחם כדי לשמור על הבית שלי...

אבא שלי עבר ניתוח מעקפים לפני שנתיים התאושש תוך שבועיים ברמה שהתחיל ללכת לחדר כושר והוא היה בן 79... (היום כמעט בן 82...) תשתמשי בחזקה שלך. תראי שזה יקל עליך מאוד. המורה של הבת שלי עברה התקף וצנתור וחזרה לעבודה תוך כמה שבועות. דברים יסתדרו. אולי תוכלי לתת שיעורים פרטיים או להשתלב בתכנית עזרה למתקשים אם קיימת בבית הספר שאת מלמדת בו? ול"אחת"... זו לא שיפוטיות. זו רק הבאה של עצמי ושל הבדידות והקשיים שלי שגם הם אמיתיים וכואבים ולי אין עם מי לדבר עליהם. גם ליותר חזקים שמתעקשים להתמודד מגיע מקום ובימים שכאב לי כל כך עד שישנתי רוב הזמן והייתי לוקחת כדורי הרגעה כדי לא להרגיש לא העזתי להביא את הדחפים הכי איומים בכתב לפורומים. ועכשיו אני גם לבד, גם עם ההתמודדויות שלי וגם אין לי עם מי לדבר. מגיע לסתום לי את הפה? להטיף לי מוסר? לא בטוחה.

זמן ההמתנה אפשר וכדאי לנצל כדי להתארגן גם רגשית בדיוק מה שאת עושה עכשיו מציפה ומגדירה את כל החששות והפחדים למשל שומעת ממך את הפחד לאבד את הילדים בעקבות הניתוח. ככה שלא די בחרדה לקראת מה שצפוי לך גופנית ובריאותית נוסף גם הפחד לאבד את הבית שהקמת בעמל רב. לא רוצה לייעץ. רק לומר לך שאנחנו פה עבורך. אוהבת אופיר.

את ללא ספק בשלב בו את בשלה, אמא מכילה, עם המון מודעות עצמית, תעצומות נפש והעצמה פמיניסטית. עצותיך הפרקטיות לליאור גם הן באות ממקום של מודעות ומאגר של רגישות. מקווה כי חלומך ליצור קבוצה מגובשת בסטנדרטים שהצבת לך תרקום עור וגידים בקרוב. שבת שלום לך ורק טוב.

פיה יקרה מאחלת לך שתמצאי את החברה הנכונה עבורך את הקבוצה שתענה על כל ציפיותיך ושתוכלי להרגיש שייכת . שבת שלום.