להפרד מהעבר איך?

חושבת שמוסכם על כולנו שהעבר והזכרונות מציפים מטרידים מכאיבים גורמים לחויה לצוף שוב ושוב ויש תחושת חוסר אונים. רוצה שנפתח שירשור ובו נציע דרכים ונביא קישורים איך אפשר לנסות להפרד מהעבר. מציעה לגייס די אנרגיה כדי לבצע חלק מהדברים על בסיס קבוע. חוב להדגיש. למשל תרגיל דמיון מודרך של שלוש דקות. כל לילה לפני השינה. לנשום עמוק להכנס להרפיה גופנית לדמיין כדור של אור עובר מהרגליים לאט דרך כפות הרגליים אל המתנים האגן הגב החזה הידיים הגרון אל הראש ויוצא מהקודקוד אחרי שהשגנו ריכוז והרפייה גופנית ונושמים עמוק לדמיין ארגז גדול ואת הרגע שרוצים למחוק או תחושה כללית של איכסה לדמיין ממש כחומר עם צבע ומרקם ואת האיכסה להכניס לארגז טוב טוב הכוללל שיייכנס לסגור ולנעול את הארגז ואז לשחרר אותו מעלה מעלה אל מחוץ לאטמוספרה שיתמוסס בחלל וייעלם. לנסות לעשות את התרגיל הזה בכל פעם שמרגישים בהתחלה של ההצפה. להרוג אותה כשהיא ממש בראשיתה. יש לכן טכניקות ורעיונות נוספים? לשירות כולנו.

ראשית תודה רבה לבנות שהגיבו כאן ומחוץ לפורום.... אני מתנצלת שלא יכולה להגיב חזרה, אני תשושה גם מאתמול, אבל כן קיבלתי את המסרים. אופיר היקרה מה שלומך? בטח נורא עייפה.... ואזהרה אולי למי שיהיה לה קשה לקרוא, לא חייבים. אני כותבת כי החלופה היא הצפה שלא אוכל לעמוד בה בתקופת הלבד. (ללא הטיפול) חזרתי מהרופא לא מזמן, אני בסדר, אין חדש או חידוש במצבי... אבל זה לא מה ששובר אותי עכשיו... אלא הסוכות, לעזאזל הסוכות... בכל מקום סוכה, ואני לא רואה את הדרך...רק סוכות אני רואה, רק סוכות, ריח של סכך טרי... קישוטים צבעוניים... תמונות של רבנים גם נוהגים לתלות בסוכה.. איזו חוויה יפה. חג מיוחד שמביא איתו אווירה מיוחדת. ריחות, מראות וטעמים.. עד גיל שבע או שמונה אהבתי את החג. שורה של סוכות שכונה צפופה. סוכות צפופות, ופדופיל שאורב במדרגות, בסוכות הוא אורב לצד הסוכה... אוהב להתגאות בסוכה שלו... יש משהו מגונן בסוכה, היא סגורה.. ויש לה סכך, והיא לא חדר מדרגות חשוף.. רק אם מתאמצים אפשר לשמוע למי היא שייכת...לפי הקולות שבוקעים ממנה... הקול שלי לא נשמע מהסוכה, כי הוא רוכן על הגוף הקטן שלי... לא מספיקה המסה שלו, אז גם כל השכבות של הבגדים... גברים חרדים לבושים טוב....עבה... כבד... ואני בסוכה רואה את הסכך מלמטה, את הקישוטים... והמסה שלו חונקת אותי... החזה שלי מחוץ...למעלה הוא למטה רצפת בטון כואבת. והדבר הזה שמתחכך על הבטן.... סכך ירוק.......................................................................................... קישוטים של סוכה................................................................................. תמונות רבנים....................................................................................... סדינים במקום קירות.................................................................................... ושקט.................שקט.........................שקט..............................שקט............. שאמא לא תשמע......רק שלא תשמע............................. שלא תשמע.................. שלא תדע מה קורה לי עכשיו.......................... שלא תדע.................................... זה לא כואב...................לא כואב...............לא כואב....................................... לא כואב........................לא כואב בכלל לאונן על גוף של ילדה קטנה... אז מה אם היא מחוצה בין מסת החלאה לרצפת הבטון.... העיקר שאמא לא תדע.............................. המכות שלה יותר כואבות... באמת יותר כואבות......... עוד יותר כואבות........... והיא תצרח עד השמיים, וגם תעליב, ולא תרשה לי יותר לשחק בחוץ... ואני כל כך רוצה להיות בחוץ, בבית יותר כואב להיות..... והנה זה עבר... ניגמר... רק זירמה לבנה על הבטן הקטנה... באמת שלא כאב......... רק בילבל אותי מעט.....זה לא כמו במדרגות.....למה במדרגות זה בעמידה?............. איפה החזקה עכשיו? אני כל כך זקוקה לה..................................................... רוצה לשבת על הריצפה בחדר שלה ולהתנתק.................................................. ולבכות, ולצעוק ומצידי מי שרוצה ידפוק בדלת וישאל אם הכל בסדר? אופיר קחי את זה ממני ותעיפי מחוץ לאטמוספירה....לאן שאת רוצה....לי אין כח.... ולחשוב רק לחשוב שזה אחד הפרומואים, רק אחד מהם, לדבר הגדול באמת.... סליחה על שהעכרתי למי מכן את אווירת החג. זה החג סוכות שלי כמעט שלושים שנה...

הו יקרה! כמה קשה ומדכא..... מחזיקה את ידך.... כל מילה שאומר תהיה קטנה... מחבקת ומאחלת שלאט לאט יהיה יותר קל להתמודד...

ליאור יקרה כמה כאב..אני איתך..מזדהה עם כל מילה..עברתי דברים כל כך דומים בעצמי...מקוה שיום אחד הזיכרון הקשה הזה ירפה ממך... מחבקת חזק דמעה

מותר לך מתוקה, לדבר על זה, רצוי, כי אם לא תוציאי זה יהיה כמו כדור שלג, זה יגדל ויותר יכאב אז תספרי, תשפכי את הלב, תבכי, תצרחי ותבעטי... מה שאת רוצה בשביל זה אנחנו כאן, להקשיב,לתמוך, לחבק ולנחם מחבקת אותך ((((((((((ליאור)))))))))))

שמחתי לקרוא את רעיונותיך. בהחלט חשוב שנדבר על כך בינינו ונלמד זו מזו. מעניין שאני התרגלתי להעביר את כדור האור מלמעלה למטה ובדרך הוא אוסף את כל הג'יפה (המחשבות, הזכרונות, הכאב, העצב וכו') ומוציא אותה החוצה דרך הרגליים. מרגיש לי שזה נכון יותר מאשר תנועה הפוכה.... דבר נוסף שאני עושה (גם זה עוזר יותר בהתחלה - כדי לא לתת לזה לגדול...) הוא לומר לעצמי כל מיני אמירות שעוזרות לי. זה בעצם לצרף את ההגיון, החשיבה ולא לתת לרגש להשתלט ולדרדר אותי לתהום. אחד הדברים שכיום הכי עוזרים לי זה כאשר אני מזכירה לעצמי שזה זמני. ההצפה, האובדן, העצב לא נשאר לתמיד, למזלי זה בא והולך, יש גם רגעים טובים יותר ואני מנסה להיזכר בהם.

לי יש משהו, עשיתי מאת זה פעם אחת וזה עזר לי לזמן מה הלכתי לחוף ים שקט ומבודד וצרחתי, צרחתי את כל הכאב והפחד החוצה, והרגשתי הקלה...

הרעיון שלך. לקחת למקום אחר. אני מאוד זקוקה גם לקול הזה. קשה להיות אותו כל הזמן לבד. זה גורם לי רגשי אשמה. כאילו שאולי מה שאני עברתי פחות נורא ואז הסבל שלי נגמר כבר אחרי 5 שנים בטיפול. לא שאני לא סובלת. אבל זה לא מפלאש בקים כמו מגעגועים לחסר, לטיפול כשקשה לי, כשאני מתמודדת לבד ללא עזרה, כשפוחדת ומרגישה קטנה. ועכשיו עוסקים בסדר, בשיקום , בבניה בלא לחשוב כמו שהקולות שלהם חינכו, הכתיבו, שטפו את המוח. אני טיפחתי טקס. לא נותנת לזכרונות להתקרב אלי בלי קונטקסט של הזכרות בתוך הטיפול. ואז המטפל שלי שם. כדי לגרש את הרעים.

לצרוח... ולתת מייד הקשר של טיפול להביא את דמות המטפל המופנמת לזירת ההתמודדות. יפה. דרכים נוספות לעצור את ההצפה כבר בראשיתה? יש למישהי? דורש משמעת עצמית ולדעת שיש נפילות ויש טכניקות להרפייה חושבת שלואיז היי הביאה טכניקות טובות כנפגעת גילוי עריות היא בטח יודעת על מה אנחנו מדברות פה... יש מישהי שמכירה את הטכניקות שלה ויכולה להביא לפה משהו?