קרה לפני 3 שנים - טריגר

זה מתחיל יפה... אני דלוקה עליו, רוצה להיות בת זוג שלו, מכירה אותו כבר זמן מה, אנחנו מתנשקים במרפסת, עוברים אליו לחדר ומתנשקים, יושבים על המיטה שלו, הוא עדין ונחמד לי מאוד... אני לשניה לא מעלה על דעתי מה הולך לקרות בעוד רגע... פתאום תופס אותי חזק בכח מהשיער, מסדר את הראש שלי איך שבא לו ומנשק אותי. לרגעים שותקת ולרגעים אומרת - די... תפסיק... זה מכאיב לי... עולה מעלי ונהיה מאוד אלים (משיכות בשיער בכח, תפיסות בכח, דחיפות ידיים לכל מקום בכח...). מאז לא זוכרת את הכל וגם לא את הסדר של הדברים - זוכרת רק קטעים. הוא שוכב מעלי, מחזיק לי בכח את שתי הידיים למיטה - בזמן שאני בכל הכח מתנגדת ומתחננת ממנו להפסיק. הגקט כבר לא עלי, החולצה הארוכה שלי והגופיה שלי מורמים למעלה, את החזיה שלי הוא לא הצליח לפתוח מרב ההתנגדויות הפיזיות שלי אז פשוט הרים גם את החזיה שלי למעלה - הוא מחזיק לי בכח את הידיים למיטה, שוכב מעלי ועושה לי עם הפה על החזה. אני לא מפסיקה להתנגד לרגע ולא מפסיקה לרגע להתחנן ממנו להפסיק... הקול שלי בא והולך (הייתי חולה עם חום גבוה באותו שבוע). הוא תופס אותי מהשיער, מסובב לי את הראש איך שבא לו ומנשק אותי. תופס אותי מהשיער בכח גם כדי להחזיק אותי למיטה. הוא שוכב מעלי, עם יד אחת מחזיק לי בכח את שתי הידיים למיטה למעלה וכל פעם שמצליחה לשחרר את הידיים מיד תופס לי חזרה את הידיים למעלה ומחזיק אותן ביד אחת ועם היד השניה תופס אותי בחזה ובהמשך דוחף לי יד לתוך התחתונים. אני לא יכולה לנשום. זה כואב לי! די! להוציא את היד משם? כן! כל ההתנגדויות האלה נראות מאוד אמיתיות... את באמת לא רוצה נכון? אני מפחדת... ממה את מפחדת? (כאילו שהוא לא יודע וכאילו שזה לא ברור!) מההתנהגות שלך! אין לך מה לפחד... אני לא אפגע בך... לא אעשה לך משהו שאת לא רוצה שאני אעשה... מההלם שתקתי אבל בתוך הראש שלי עניתי לו אבל עכשיו אתה פוגע בי! הוא ממשיך להתקיף... אני מאבדת הכרה 3 פעמים בזמן המאבקים. זוכרת אותו בודק לי דופק ואת העישונים של העיניים ושם לי יד על המצח לראות עם החום שלי עולה שוב בזמן שמתעוששת מאיבודי ההכרה ואז ממשיך להתקיף אותי. כל כך נלחמתי, כל כך התחננתי להפסיק - לא! די! תפסיק! נאבקתי בכל הכח! איך עוד אפשר להבהיר לבן אדם שמה שעושה פוגע בי, מכאיב לי ושאני לא רוצה את כל מה שעושה??? הוא שוכב מעלי, תופס אותי בכח. אני סוף סוף מצליחה לשחרר כמעט את כל הגוף שלי ממנו - מגיעה לרצפה עם הפנים לכיוון התקרה אך הידיים עדיין תפוסות על מיטה (הוא מחזיק אותן בכח למיטה). נשארת תלויה חצי באויר ללא אפשרות להשתחרר בגלל הבדלי הגובה של המיטה עם הרצפה והתנוחה שבה הייתי כשמוחזקת בכח בידיים - לא מצליחה לקום, לא מצליחה להשתחרר. הוא מתיישב עם הברכיים על הידיים שלי ועם יד אחת מחזיק את הידיים שלי בכח למיטה ועם יד שניה תופס לי את החזה. בשלב מסויים מצליחה סוף סוף להשתחרר לגמרי ובורחת ממנו לכיוון הארון, הוא אחרי. מהמאבק להשתחרר ממנו מגיעה לרצפה. הוא מתחיל לפתוח את המכנס בשביל מציצה. זוכרת שהיו לו תחתונים לבנות. הוא סוגר חזרה את המכנס (אולי מרחם עלי לשניה). אני קמה, הוא מיד שם את הידיים בצדדים שלי על הארון על מנת שלא אוכל לברוח. אולי נקשור אותך? לא! די! תעזוב אותי! תפסיק! מנסה לברוח מהידיים שלו. הוא תופס אותי בכח. לא?? את לא רוצה שאני יקשור אותך??? לא?? מחזיק אותי בכח, לוקח את הצעיף שתלוי על דלת הארון, מעיף אותי בכח חזרה על המיטה, על הבטן, מיד מתיישב מעלי, תופס לי בכח את הידיים מאחורי הגב וכל זה כשאני מתנגדת בכל הכח, מנסה השתחרר, מנסה לקום, מתחננת ממנו להפסיק! הוא קושר לי את הידיים כל כך חזק שזה עוצר לי את זרימת הדם, מרים אותי מהשיער בזמן שיושב על הגב שלי, מסובב לי את הראש איך שרוצה מהשיער ומנשק אותי. מאוד מפחדת שהוא לא יסכים לשחרר את הקשירה ושאני אאבד את הידיים שלי בגלל זה... מתנגדת לו בכל הכח ואומרת לו שזה עוצר לי את הזרימה של הדם הוא משחרר מעט את העוצמה של הקשירה. אני מצליחה לרגע להשתחרר מהקשירה אך הוא תופס לי מיד חזרה את הידיים מאחורי הגב וקושר אותם (קשירה שנראת כמו שילוב ידיים רק מאחורי הגב). הצלחתי עוד פעם להשתחרר מהקשירה ועוד הפעם מיד בכח קשר לי את הידיים חזרה. זה הרגע שהפסקתי כבר להתנגד. הבנתי שגם ככה אין לי סיכויי ושכל מה שיכול לקרות זה שהיד שלי תצא מהמקום בגלל איך שקשר אותי ובגלל כל האלימות שהוא הפעיל. פחדתי שיכאב לי אבל נכנעתי ורציתי שיסתיים כבר ושאוכל ללכת כבר הביתה. קיוויתי שיעבור מהר. רק אז הוא שחרר אותי... כל המיטה שלו הייתה מלאה בשיערות שלי שתלש מרב שתפס בשיער, משך בשיער והרים אותי מהשיער. השיער שלי היה מלא בקשרים. מאז כל פעם שיש לי קשרים בשיער מאוד קשה לי... זוכרת שירדתי במדרגות של הבניין של הבית שלו, תפסתי מונית ונסעתי הביתה. הייתי בהלם ולא הרגשתי שום כאב פיזי. ברגע שהגעתי הביתה שלחתי מייל לפסיכולוגית שלי שמשהו קרה אבל מבחינתי זה לא קרה והתהליך של הניתוק מהזיכרון של מה שקרה התחיל. התחלתי להרדם ואז הטלפון שלי צעק שקבלתי מייל. הפסיכולוגית שלי הוציאה אותי מתהליך הניתוק ואז התחילו לעלות פלאשים של מה שקרה. התחלתי לכתוב לה מה קרה והתחלתי להרגיש גם את כל הכאבים הפיזיים... סבלתי מכאבים פיזיים במשך שבועיים. הזרם של המים כל כך הכאיב! היה קשה להתקלח בגלל זה. גם לגעת בדברים כגון להשאן על השיש הכאיב... כל מגע פיזי עם הגוף שלי הכאיב. והעיקר להתנהל כרגיל כדי שלא ידעו מה קרה. להסתיר את העובדה שסובלת מכאבים ושהותקפתי. כשראיתי אותו בעבודה פעם ראשונה לאחר התקיפה הייתי מאוד עצבנית. הוא כאילו לא מבין למה אני עצבנית כל כך... שואל אותי שוב ושוב מה קרה ולמה אני עצבנית. לא עניתי לו. כשהגעתי הביתה שלחתי לו בוואטס אפ - רצה לדעת למה אני עצבנית??? זאת הסיבה - כי אתה התקפת אותי! הוא האשים אותי בהתחלה במה שקרה אך בסוף אותה שיחה התנצל על ההתנהגות שלו. לא ספרתי לאף אחד (חוץ מהפסיכולוגית שלי) מה קרה במשך חודש. אהה... פתאום נזכרתי שהשותף שלי (דה אז) התקשר אלי באמצע שהותקפתי לשאול אותי אם הכל בסדר ואיפה אני כי עדיין לא חזרתי הביתה וכבר 5 בבוקר. זאת הייתה תקיפה שלקחה הרבה מאוד שעות! אני עליתי אליו הביתה סביב השעה 12 בלילה והתקיפה התחילה אולי שעה אחרי והגעתי חזרה הביתה רק סביב 8 בבוקר. אני יודעת שהיה מטומטם לעלות אליו הביתה אבל סמכתי עליו ורציתי אותו ולשניה לא העלתי על דעתי שמה שקרה יקרה והייתי כבר שבוע סגורה בבית, לא רואה אנשים, לא רואה אור שמש, עם חום שסובב סביב 40 מעלות... סוף סוף יצאתי החוצה והיה לי עם מי לדבר ועם מי לצחוק ונהנתי ונשמתי אויר צח והרגשתי טוב יותר - הייתי בתקופת החלמה... לא רציתי שהערב הזה יגמר. לכן עליתי אליו הביתה, אפילו שהשעה הייתה כבר 12 בלילה. השותף שלי דאג לי ואמר שזה לא מתאים לי לא לחזור הביתה עדיין... הוא ידע שהלכתי עם אותו בחור לבית קפה ומאז לא חזרתי (היינו איזה שעתיים בבית קפה ובגלל שליד הבית שלי הכל היה סגור אז עשינו הליכה של חצי שעה עד שהגענו לבית קפה פתוח). כשהתקשר לשאול איפה אני ולמה עדיין לא חזרתי הביתה הייתי ליד אותו בחור שהתקיף אותי אז לא יכולתי לספר לשותף שלי מה קורה אז פשוט עניתי לו שהכל בסדר... גם אחרי כל ההתכתבויות שלנו בוואטס אפ ואף שהתנצל כבר על ההתנהגות שלו - יום אחד בעבודה פתאום משום מקום בא ושם את היד שלו סביבי. שתקתי והלכתי אחורה כדי להשתחרר מהיד שלו. השתחררתי אבל אחרי זה הייתי מאוכזבת מעצמי שלא יכלתי להגיד כלום ורק הלכתי אחורה. לקח חודש עד שהפסיכולוגית שלי הצליחה לשכנע אותי לספר לבוסית שלי מה קרה. לא רציתי שזה ירוץ במקום העבודה. כלומר הצליחה לשכנע אותי לבקש שלא יתנו לנו לעשות משמרות ביחד (פחדתי לבקש כי פחדתי שאז תנסה לברר למה אני לא מוכנה לעבוד איתו אבל היא הצליחה לשכנע אותי). הבוסית שלי הייתה כל כך מתוקה שהרגשתי שאני חייבת לספר לה מה קרה. שלחתי לה הודעה בדרך הביתה. היא בהתחלה הייתה מקסימה ובאמת סידרה שלא נעבוד יותר ביחד אבל אחרי זה פנתה לעובדת הסוציאלית מאחורי הגב שלי ונגד הרצון וההסכמה שלי. בעקבות הנסיון המר שלי עם משטרת ישראל והשנאה שלי כלפיהם וכלפי בתי משפט לא רציתי להגיש תלונה. ידעתי שאם מפטרים את אותו בחור מהעבודה בגלל מה שספרתי ולא הגשתי תלונה במשטרה - הוא יכול לתבוע אותי שבגללי פיטרו אותו מהעבודה - אז כך או כך אני אצתרך להתמודד מול שוטרים ומשפט אז לא רציתי את מקום העבודה מעורב בכלל! העובדה שפנתה לעובדת הסוציאלית מאחורי הגב שלי ונגד הרצון שלי גם החזיר אותי לגיל 13 שהבית חולים חולים פנה למשטרה נגד הרצון שלי והמשטרה דברה עם אמא שלי כי לא הייתה להם חוקרת ילדים באותו זמן ואמרו לאמא שלי שיחפשו ראיות אבל מעולם אף אחד לא הגיע לשם! אף שוטר לא חיפש שום ראיה! אני גרתי בבית עם ההורים בגיל 13 - אני יודעת שלא עשו כלום! בשביל לעזור לי. אז היה לי מאוד קשה עם כך שהבוסית שלי פנתה לעובדת הסוציאלית ודברתי עם הפסיכולוגית שלי. היא הסבירה לי שאני צריכה להגיד שלהם שהם עוברים על החוק אם ממשיכים לחקור את זה כי עברתי את גיל 18 וכי התקיפה לא קרתה במקום העבודה. אמרתי להם את זה והם הפסיקו לחקור אבל מאז תמיד היה לי קשה עם אותה בוסית. אני עדיין מרגישה שנאה כלפיה - אף על פי שהיא רצתה בטובתי. היא גם רמזה לי פעם אחת שהיא לא מאמינה לי - לא יודעת, עבר הרבה זמן עד שבחרת לספר לי את זה... ואת גם לא רוצה לערב אף גורם שיכול לחקור את זה ולהעניש אותו... ואני מכירה אותו בתור בחור מאוד טוב ונחמד ועדין... מהתגובה שלי לדברים שאמרה היא כבר האמינה לי אבל העובדה שלרגע לא האמינה פגע בי. לא זוכרת אם ציינתי את זה או לא אבל הייתה עוד בחורה בעבודה שהטריד בזמן העבודה (אני חושבת שאיתה אבל זה רק היה במילים) והיא התלוננה לבוסית שלנו ואז גם היא לא קבלה איתו משמרות יותר, אבל גם מאז כל פעם שראה אותה המשיך להטריד אותה... כשראיתי שיש עוד משהי מהעבודה שמתבודד איתה וראיתי שהם מתקרבים אחד לשני - ספרתי לה מה קרה על מנת להזהיר אותה שלא יקרה גם לה. לאחר חודש היא ספרה למשהו אחר בעבודה את מה שספרתי לה על מנת להזהיר אותה והוא סיפר את זה לכולם אז כולם כבר ידעו מה קרה... את כל הפרטים והכל. אבל לפני שכולם ידעו מה קרה - הייתה לנו ישיבת צוות. אותו בחור שהתקיף אותי הגיע עם הצעיף שלו על הצוואר (זה לא היה אותו צעיף, זה היה צעיף אחר אבל עדיין הייתה לזה את אותה ההשפעה...). כשיצאתי מהישיבה הזאת חטפתי התקף חרדה מטורף! לא יכולתי לנשום והדופק שלי טס! בזמן הישיבה הזו היה לנו בחינה לעשות. בקשתי לעשות אותה בחוץ (נסיתי להתרחק ממנו כמה שיכולה). זה היה שאלון אמריקאי. נסיתי להקיף את התשובות אבל היד שלי רעדה. כשישבנו בישיבה - הוא התיישב לידי. אני התרחקתי כמה שיכולתי. נצמדתי לדלת. אמרו לי להתקרב כי לא רואים אותי (הארונית הסתירה אותי). התקרבתי קצת מחוסר ברירה. אף אחד לא ידע עדיין שאותו בחור שהתיישב לידי התקיף אותי אז חשבו שאני מוזרה בגלל איך שמתנהגת...

עצוב לקרוא...וקשה כל כך...טוב שאת מטופלת אצל פסיכולוגית, כתבת שזה קרה לפני שלוש שנים, איך את עכשיו?

שיואו! אני לא מאמינה שזה קרה לי... כתבתי תגובה שלמה, ארוכה, יפה ובזמן השליחה פתאום אמר שאין חיבור לאנטרנט וזה פשוט נעלם ואי אפשר להגיע לזה... אנסה לשחזר. זה קרה בתאריך 19.3.13. קודם כל רציתי להגיד תודה על התגובה! כתבתי את כל זה ובאופן מפורט בגלל שהרגשתי צורך להוציא את זה החוצה לעולם. רציתי שהרבה אנשים יקראו ויגיבו. לגבי השאלה איך אני עכשיו...? זאת שאלה שקצת קשה לענות עליה. עברתי הרבה טלטלות. נסיון אובדני - גנבתי מלא כדורי טוקסיקה מהעבודה ובלעתי את כולם, הייתי נעדרת במשך יומיים, מסוק משטרתי מצא אותי, הועברתי למיון שם הייתי מורדמת ומונשמת. אני הרבה סובלת מפלאשים, משיחזורים, מהתקפי חרדה, מניתוקים נפשיים, לא ישנה בלילות... עברתי הטרדה מינית מהשותף שלי לדירה לרמות שאבדתי את האמונה בטוב. הפסיכולוגית שלי עוזבת את תחום הפסיכולוגיה עוד חודש... עברתי הרבה מאוד תקיפות ופגיעות מיניות בחיים שלי אבל הכי קשות מבינהן היו זאת שרשמתי עליה באופן מפורט (ההודעה הארוכה) וגיל 13. הן היו הכי קשות משום שהיו הכי אלימות מבין כולן. רבתי עם ההורים וברחתי מהבית. אף אחד לא ידע שיצאתי. רציתי להתבודד, לנשום אויר, להרגע אז הלכתי לגבעה ליד הבית. הישוב עוד היה יחסית חדש ובבניה אז היו לנו עוד הרבה פועלים זרים בשכונה. הוא היה איש מבוגר עם סכין. הוא אפילו לא דבר עברית. הוא איים לרצוח אותי אם אתנגד או אספר למשהו.לא התנגדתי ושמרתי בסוד. היחידה ששמה לב שמשהו השתנה אצלי הייתה המחנכת שלי. היא נסתה לדובב אותי במשך שלושה חודשים ללא הצלחה אז גייסה את החברות שלי. הן לא עזבו אותי עד שהתחלתי לבכות והן הבינו לבד. הן ספרו למחנכת שספרה להורים שלי. אמא שלי שאלה אותי שאלה מזעזעת שעד היום לא יוצאת לי מהראש וחבקה אותי. הגעיל אותי שהיא חבקה אותי... אבא שלי תחקר אותי וביום למחרת לקחו אותי למיון משום ששם הרופאת ילדים שלי עבדה. המיון התקשר למשטרה נגד הרצון שלי. מהבית חולים המשכנו למשטרה ומכיוון שלא הייתה להם חוקרת ילדים הם דברו עם אמא שלי ולא איתי. הבטיחו לאמא שלי שיחפשו ראיות, צלמו את הניירת מהבית חולים, הציעו לי לשתות ובזה נגמרה המעורבות שלהם! אף על פי שהבטיחו לאמא שלי שיחפשו ראיות והסבירו לה שתמיד נשאר משהו מאחור, אפילו שעון או משהו... אני שמעתי אותם אומרים לה את זה אבל אף אחד מעולם לא בא לחקור ולחפש! אף אחד! אני גרתי שם - בהמשך הרחוב, אני יודעת שאף אחד לא היה שם לחפש ולחקור! נתנו לי יום חופש אחד ואז דרשו ממני לחזור לשגרה - אמא בוכה הרבה בגללך אז צריך לחזור לבית הספר ולהתנהג רגיל ולהתנהל כרגיל כדי שאמא שלא תדאג ותוכל להיות רגועה ולחזור לשגרה, כדי שכולנו נוכל לחזור לשגרה... כן אבא... אני אלך לבית הספר מחר... בסדר... מגיל 13 עד גיל 15 היו לי בערך מליון נסיונות אובדניים בעקבות אותה תקיפה אבל כל פעם לא הייתי מסוגלת ללכת עד הסוף. אף אחד לא ידע מעולם! שמנסה להתאבד באותן שנים. רק שנים אחרי אמא שלי שמעה על זה פעם ראשונה בעקבות ריב שהיה ביננו. כל הזמן היו צרחות בבית ולפעמים זה גם גלש להתפרצויות פיזיות. היום אני יודעת שגדלתי בבית עם אלימות מילולית ופיזית, למדתי את זה בטיפול. כל השנים לא ידעתי את זה... בכל אופן, בגיל 15 קברתי את הילדה שבת 13 ונולד בן אדם חדש. עמדתי מול המראה, בחרתי תכונות אופי חדשות וממש חייתי על פיהן כי הבנתי שאני לא מצליחה למות במציאות, אז לפחות אתן לה את המתנה של למות בדמיון... עשיתי לה טקס קבורה שלם. קברתי אותה בגבעה איפה שמתה. זה ככה מה שהצלחתי לשחזר... יום טוב (: