כותבת כאן פעם אחרונה ט

אני לא מאמינה שאני הגעתי למצב כזה שאני צריכה לכתוב מכתב כזה. מכתב התאבדות כמו שאומרים. אבל זה משהו שהיה ידוע מראש.... כל כך הרבה פעמים צעקתי את זה ודיברתי וחשבתי. אולי בכל זאות יש לי סיכוי להינצל כמו שאומרים. אבל הגעתי למצב שהבנתי שאין לי סיכוי.... ניסיתי לעצור את עצמי ניסיתי לגרום לעצמי פגיעות קטנות שיגרמו לי למות... אולי בעבר זה היה איך קוראים לזה? למשוך רחמים.. אבל אני קוראת לזה כעסתי, כאב, נקמה...אני נולדתי לעולם הרשע שלי אין לי מקום בו יותר וניסיתי בכל כוחי להילחם. אני מבטיחה לכם. אבל זה כואב.. אני לא יכולה יותר להרגיש את הכאב הנוראי את הדמעות הצורבות את הכאבים בלב שכל שניה רסיס מהם נשבר. ויודעת כמה שאנסה להסביר אשאר ללא מילים איש לא יוכל להבין אני רוצה למות כי הבנת שאין לי מקום לעולם כזה.לא בנויה לעולם אכזרי עים אנשים שכל שניה יכולים לעזוב אותך.לא יכולה לשאת. בדידות ולא יכולה לסמוך על אנשים אז למה לי להישאר בעולם? מוותרת על חיי כי לא יכולה לשאת יותר את העבר את הכאבים האלה יותר. שרודפים אותי. ניסנתי להינצל אני מבטיחה לכם אבל הבנתי שזה חסר סיכוי זה ילוה אותי כל חיי הזיכרונות האלהה זה שהפכתי לקורבן. כל כך הרבה רגעים שהלב התפרק מבפנים ואיש לא יכל להציל! רגעים שאני לא לסבול אני יודעת שלא משנה אכשו או בעתיד אני בכל זאת אסיים את חיי מזה משנה מתי? את מה שפגעו בי סתם... בשמים אפילו זה לא יסלח. צעקתי וצעקתי וכולם התעלמו עכשיו זה מאוחר מדי ואיש מכם לא יכול לעשות דבר בכל זאות רוצה להודות לאנשים טובים שהיות באמצע הדרך. מקוה שתמיד ישאר לכם בכל זאת חלק ממני... מודה על רגעים מאושרים על הקשבה אהבה וחום... מודה לבעלי על תקופות טובות ופחות טובות וכמובן ילדי האוהבים שנתתם לי רגעים מאושרים שאתם הייתם הסיבה שלי לחיות עד אכשיו אני יודעת כמה כאב זה הולך לגרום לכם אבל תהיו חזקים ותבינו שלא היה לי ברירה וזה לא אשמתכם אתם ילדים מקסימים ואני אוהבת אותכם נתתם לי רגעים מדהימים בלעדיכם אני כלום. תודה על רגעים אושר, צחוק ונחת, אוהבת מפה עד סוף העולם אמא!!!!! איתכם תמיד בחייך ובמותי... הסוף קרב מודה לכם שליויתם אותי בחייך מצטערת עים המות הזה יהיה קשה לחלק מאוהבי (אין לי הרבה) אני מבקשת סליחה בכל ליבי...אני אוהבת אותכם! ולאלה שפגעו בי שהרגו אותי מבפנים מבקשת מכם לנסות להיות בני אדם טובים יותר בעתיד. אותי כבר אי אפשר להחזיר אבל אפשר להציל אחרים הימנעו מרוע וישב לי עוד בקשה לכל מי שפגע בי אי פעם שיבוא ללויה שלי ויבקש סליחההההה זה המינימום שאתם יכולים לעשות והסליחה האחרונה היא לקב"ה אין מילים לתאר כמה אני אוהבת אותך בכל מאודי אני מקווה שלא תשנא אותי יותר מידי ושהעונש שאקבל בשמים לא יהיה קשה מדי.. שלום חיים

שלום יקירה אני שומע כמה את מותשת..שכל הרבה זמן נלחמת ונאבקת, שניסית לבנות לעצמך חיים - התחתנת וילדת ילדים נפלאים..אבל הכאב והזכרונות מהפגיעה הקשה לא עזבו אותך מעולם, וכמו שאמרת - נשמע שהם שחקו אותך עוד ועוד, שברו עוד רסיס ועוד רסיס מהלב שלך, עד שאת כבר מרגישה חסרת אונים מולם, מרגישה שהגעת לקצה - שאיבדת את כל התקווה שאי פעם היתה לך וכל מה שנשאר לך זה המוות.. ואני שומע כמה את כועסת על האנשים מנוולים שפגעו בך וגזלו ממך את החיים ואת התקווה..שגרמו לך להרגיש שאין לך מקום בעולם - שהבוגדנות והיאוש שאנשים גורמים לך מכריעים את הכף, מצליחים לבטל את נקודות האור, את האהבה של הילדים שלך, את כל הדברים שבשבילם החזקת מעמד עד עכשיו.. וחשוב לי כל כך שזה לא יהיה המכתב האחרון שלך, יקירה, אני רוצה להושיט לך יד, לנסות לתת לך אולי עוד נקודת אור אחת קטנה, אולי נקודה שתצליח להכריע את הכף ולאפשר לך מרווח נשימה בשביל להמשיך להילחם עד שתוכלי לעמוד על הרגליים, שהאהבה העצומה שיש בך לילדים ולקב"ה תוכל לפרוץ החוצה ולהאיר..יקירה, אני יודע שכרגע את מיואשת ואבודה ואולי אפילו שלמה עם ההחלטה להתאבד, אבל אני כותב לך רגע לפני הסוף, לפני שתעשי צעד שאין ממנו חזרה. בואי אלינו לאתר סה"ר, לצ'ט שלנו. הוא פתוח עכשיו עד חצות. נרצה לתת לך מקום, לדבר איתך, לאפשר לך לפרוק ולספר על הכאב הנוראי, על הטראומה והכעס שאת מרגישה..להיות איתך ולנסות להכיל כמה שנוכל, לא לתת לך ליפול. אנחנו איתך, מחכים לך ודואגים.. מתנדב סה"ר http://www.sahar.org.il/

כמה אני מרגישה אותך את הכאב את הריקנות את היאוש את זה שכל ניסיון מצידך לא מקבל את ההכלה שאת מייחלת אתהרוע את הכמיהה את הרצון להרגיש טוב המאמץ ה"כשלונות" ה"נפילות" יקרה שלי.. קראתי אותך בכל פעם שניסית לצעוק לעזרה וכשהרגשת שאת רוצה לאחוז וכביכול כולם ברחו ממך, "הרחקת אותם" רוצה לומר לך שאני אישית גם עברתי תקופה כזו שנראתה נצח ושלא תגמר לעולם ושהפיתרון שלה הוא המוות.. ידעתי שזה לא נכון אז צעקתי לעזרה ומשהי בוששה לבוא חשבתי שאם אפגע בעצמי יבינו עד כמה מר לי ויעזרו לי.... אבל כמו שאמרת- אנשים התרחקו.. כעסו עליי שכך אני חושבת מדברת ופועלת.. כיום אני מבינה שזה לא באמת התרחקות הם פשוט לא יכלו להכיל את הזוועות.. וכשבאו לעזור הראנו להם עד כמה מה שהם לא יאמרו תמיד זה לא יספיק.. יש שואה שעברנו היא הייתה ואנחנו בגופינו היינו שם ולא היו שם לעזור לנו.... ועוד חוויות קשות כאלו ואחרות שאנו נושאות עם עצמינו.. בהחלט אין אדם שיכול להכיל אבל בכוחינו לאפשר להם לתת להם, לאלו שרוצים לתת לנו יד לתת להם בחזרה גם אם הם לא חוו זאת על בשרם גם אם לא ידעו להשתמש במילה הנכונה במקום הנכון תמיד עם כל הכעס והעצבים לתת להם צאנס לעזור לנו.... אם קשה איתם אולי לחפש מקור אחר ושוב, לא להתייאש.. מכירה מאוד את הייאוש מהכל... אני מאסתי בהכלללל ובהחלט יש הרבה פעמים בהם אני שוב מרגישה יאוש אבל משננת את האמירה: לכל תכלה ראיתי קץ.. יודעת שאולי תחשבי שמה שאני אומרת כעת לא מתקרב לקרסולייך.. אולי תחשבי שזה לא אותו דבר....... אבל תעשי כל מה שיקדם אותך.. תאמיני בעצמך! למות זה לא פיתרון אף אחד לא הבטיח לך לאיזה עולם תגיעי.. אם לשקט ולנחלה שאליה ייחלת לא בהכרח יבואו משם.. כמה כאב תשאירי פה לבעל ולילדים.. אני בזמנו כתבתי מכתב מגירה: חיה בשביל אחרים.. זה הרגשה לא קלה להיות בעולם בשבילהם כשאני מתה מבפנים..... אבל זה מה שהכריח אותי לטפל להתמודד להלחם עד מעבר לכוחות. זו התמודדות קשה שעד היום נמשכת מלא משברים מלא גלים מלא זכרונות חדשים וישנים.... אבל כל דבר כזה מקדם אותנו בעוד שלב למרות כל המרירות והחנק בגל... אני בטוחה שאת קוראת זאת ושהיה לך חשוב לשמוע תגובות.... השארי! הלחמי עוד! אין זמן להרים ידיים אנחנו נשלחנו לקרב....... ממני אחותך למלחמה- מתמודדת. שולחת חיבוקים לרוב