עייפתי...

להפגין יכולת תפקוד גבוהה ולהרגיש נטולת כוחות להיות מוקפת אנשים מבחוץ ולהישאר לבד מבפנים להקרין אור ולהימצא בחושך קורסת ולא מסוגלת לעצור את עצמי כמו כדור שלג מתגלגל שגדל, צובר תאוצה מאבד חלקים בדרך וממשיך בדרכו עד ש... מתרסק ברגע שנתקל בעמוד מזדמן...

תחושה צובטת, משביתה ומצמיתה וכה מוכרה. קחי נשימה עמוקה, תרפי. והעיקר תחייכי ודעי:כי "מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" כי סגולה היא ידועה הנהש"אחרי הפעולות נמשכים הלבבות"! קבלי חיבוק לצורך המשך השיחוק והליהוק:-) ((((((((((((((((((((((((((שחף)))))))))))))))))))))))))))))))))))))) ומאחלת לך לצאת מבועת ה"מאכלת"- האוכלת ונוגסת לך בכל חלקה טובה שנה טובה יקרה.

תודה, שדה ניר אבל זאת בדיוק הבעיה אני לא מסוגלת להרפות, לא מצליחה ורוב הזמן מחייכת... :)

שחף יקרה כמה מוכר....אני רק עכשיו..מאז האישפוז..מרשה לעצמי להגיד ולהראות איך אני מרגישה באמת..להגיד לאנשים סביבי שרע לי..לבקש שיתנו לי מקום..אפילו להגיד לאנשים לא לבוא לבקר אותי כי באותו הרגע אין בי כוחות לדבר או לראות אף אחד. גיליתי שאני מרגישה טוב עם הכנות החדשה הזאת.. שחף תנסי להקרין קצת מהאור המופלא שאת מקרינה החוצה פנימה..לפינות החשוכות בנשמתך...ואני שולחת לך מכאן קרן אור בהירה ומלטפת שתאיר לך את החשיכה.. מחבקת http://geoggeol.wku.edu/awulff/475dv/MoreFun/lavalite.jpg דמעה

קודם כל תודה לך על קרן האור המקסימה, דמעה יקרה אשתדל לקחת אותה היום איתי בכיס לכל מקום :) צריכה לחשוב על מכנסיים עם כיסים עמוקים, שלא תחמוק... ולחק מהאנשים אני כן אומרת איך אני מרגישה. אבל לרוב זה יוצא בקטע של לספר עם חיוך, בלי לערב רגשות... רק מציינת עובדות... וחלק מהזמן אני אפילו מאפשרת לעצמי לשקוע במיטה... אבל זה חלק מאוד קטן מהזמן ומיד אחרי זה אני קמה ומתחילה לפעול אפילו לא מצליחה להניח לעצמי לישון מספיק שעות (חוץ מיום שישי האחרון כמובן :) ) ואולי זה מה שנכון לעשות... להרפות לשעה ושוב לקום וללכת? אבל אני כל כך עייפה שכל הזמן מרגישה שאני עושה דברים שהם מעבר לכוחות שלי כל הזמן דוחפת את עצמי קדימה ואז נשברת ולא מרגישה שאני מאפשרת לעצמי מספיק לעשות את מה שנכון לי... וכששואלים אותי מה שלומי, בצורה אוטומתית עונה שבסדר, אפילו לאנשים שאין שום סיבה לשים מולם מסכות...

אתמול חשבתי על זה כמה שהמגע עם רוב האנשים מתיש ומייבש אותי. פה אני מרגישה אחרת. אולי כי פה הכותבות מתקלפות מהמסכות ומדברות אמת מהבטן החשופה. נכון שבמציאות היומיומית חייבים לחייך ולהגיד יפה שלום ובוקר טוב ולתפקד רגיל אבל אני משתדלת לזכור שאחרי כל חיוך של מישהו יש סיפור שלם שרק מחכה להתגלות. אגב, רילקה כתב ספר מהמם זכרונותיו של אורגה נדמה לי שזה השם קראתי בו במקרה בנערותי והרגשתי המומה חשופה לגמרי יש שם קטע שהוא מתאר אשה שנפלה לה המסכה פתאום ברחוב והיא נותרה בפנים חשופות....אחפש את הקטע בנט ואביא אותו.