למציאותי היקרה + על עצמי.. אולי ט'
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
מציאותי, מה שלומך מתוקה? היום הצלחתי להיות ליד מחשב ואני מצליחה להגיב לך.. פתחתי הודעה חדשה היות ורציתי לשתף מעט על עצמי, אבל אני דיי מרגישה שרק אני כאן לאחרונה אז 'הבלעתי' את זה בהודעה שמיועדת לך.. ברשותך.. זה בסדר שלא רשמת.. אל תרגישי רע.. כ"כ מוכרים לי הימים בהם אין כוח להגיב או לכתוב.. אפילו לא לחשוב.. כל כך עסוקים בעצמינו ולפעמים לשרוד את הרגע... אני שומעת מדברייך שאת נמצאת בימים אלו בסופות של ממש.. ונאבקת כל כך עד כדי כך שעולה בך ה'רצון' להיעלם ולהתפוגג.. אני בטוחה שהרצון הזה מכוון להעלים את הקושי ולא אותך.. וזה כל כך קשה ומבלבל עד כדי תחושה שזה מחליף את הרצון האמיתי ברצון אחר בו את נאבקת להישאר שפויה לשרוד ולהינצל (מקווה שלא תיבהלי מהמילים, אם השתמשתי במילים יותר מידיי גבוהות ו/או לא משקפות את מצבך - מקווה שתאמצי רק את הכוונה...) שולחת לך הרבה כוחות.. הרבה אהבה.. והרבה חיבוקים לעת הצורך.. אני סומכת עלייך שאת עושה מה שטוב לך. ולפחות מתאמצת לא להישאר עם כל ה"מלחמה" הזו בפנים... לבד... אנחנו כאן יחד.. בשתיקה.. במילים.. ובכל מה שצריך.. **** תודה שאת שמחה איתי ומבינה את הקושי שמתעצם בשלבי ההריון... עם כל הכיף השמחה והאושר שזה מביא... מה שקורה לי לאחרונה זה שעליתי 2 ק"ג (עכשיו אני 44) והעליה הזו פתאום משבשת אותי... אני בשכל יודעת וערוכה לזה שבהריון משמינים... ואפילו.. התחלתי את ההריון כל כך במשקל נמוך שזה לא נראה שהשמנתי, בקושי בטן ולחיים, ואני כבר בתחילת חודש חמישי... בכל אופן, זה מעלה לי טריגר וזכרונות מהתקופה ההיא בה רציתי להעלים את עצמי ובכל פעם שהחמיאו לי שנהיה לי לחיים התחלתי לפתח בעיית אכילה... וכך ירדתי לתת משקל... כולם סביבי בתחילה הכריחו אותי לאכול (הם לא חשבו לרגע שאני נפגעת בבית והאוכל הוא רק תסמין שאקבל את תשומת ליבם לסבל שאני עוברת מתחת לאף של כולם....) הם כעסו עלי שאני לא אוכלת.. ולאט לאט הפסיקו להעיר ונשארתי שוב לבד...... ילדה שמתחילה כמעט תהליך של אנורקסיה... ולא מתייחסים גם לזה.... אלא להיפך, כועסים.. וגוערים ואז מתעלמים.... למזלי אף פעם לא הגעתי לאישפוז.. ואף פעם לא גרמתי לעצמי להקיא או משהו.. 'פשוט' פיתחתי סלידה מאוכל... זה נבע מרצון למצא תשומת לב.. (אם זה היה ממשיך זה היה מתדרדר ומי יודע איפה הייתי היום אבל בחסד ה' כשראיתי שכולם לא רואים בשלב מסויים פחדתי שהמצב יתדרדר כי פתאום התעלמו ושלא אצליח לעצור.. אז פניתי לטיפול... לבד.. נערה בקושי בת 19.. מהכסף שהשגתי בכוחות עצמי... בלי שיהיה אף אחד מאחוריי....) גם במהלך הטיפול שמתי לב שעד היום זה מלווה אותי אפילו שמזמן כבר התחלתי לאכול יחסית נורמלי אבל נזהרתי לא לראות את המשקל 45.. אז משקלי נע בין 42-43 ואכלתי מה שרציתי בלי להגביל... כבר למעלה משנה הגעתי לשלב שאני אפילו לא שוקלת את עצמי... כי זה בהרבה פחות העסיק אותי וגם הייתי נראית בסדר לערכתי. (אבל במשפחה עדיין מכנים אותי שאני רזה מידיי ו'רבע עוף' ועוד כאלה.. ואומרים זאת בגנאי) היום שאני מתחילה לעלות זה מציף לי את הרגשות והזכרונות הללו בהם המשקל היה משהו שהתעסקתי בו יום יום וכמה פעמים ביום... אני לא אוהבת חלקים מסויימים בגופי (כמו הירכיים) שעכשיו שמתחילות טיפה להתרחב אני נמצאת בסרטים...... כולם לא מבינים אותי סביבי... אבל למה שיבינו שבכלל לא מדובר בראייה נכונה (שלי) שאני משמינה.. זה ראיה רגשית.. ראיה שמציפה בי דברים שחוויתי.. מזכירה לי מילים ונשכחות... מזכירה לי התעלמות וחוסר יחס... זה אומנם לא שומן אלא ראיה בה אני כביכול משמינה כי אני עם כל מה שאני חווה- ל ב ד ! ואת זה זה מעלה לי בבילבול ועיוות של שומן גוף... סלידה.. אפילו גועל......... גם עם זה אצטרך להתמודד... עד שיחלוף..... לא חסר מה... לפחות בשכל אני יודעת שאני במקום אחר ועם בעל אוהב ולא פוגעני.. ואין לי ממה לפחד או את מה להעלים.... הלוואי שלאט לאט אבין אפנים וארגיש שלעלות טיפה במשקל זה לא נקרא להשמין... זה נקרא חיוניות.... ו/או נשיות..... וגוף בריא... (אולי גם נפש, וראיה בריאה ונכונה)... שתהיה שבת שלום לכולנו מתמודדת
מתמודדת יקרה, מכירה את התחושה ומבינה בדיוק על מה את מדברת. את מדברת אותי, זאת הכוונה שלי בלהעלים אותי, יורדת במשקל בקלות רבה וכאילו מרגישה יותר טוב כשאומרים לי שרזיתי, וכשיש עליה במשקל, כשאומרים לי שעליתי קצת אני מרגישה "שמנה" למרות שאני בתת משקל. (זוכרת את עצמי בהריון של הילד הקטן, בסוף תשיעי שקלתי פחות מ- 50 קג'). בקיצור אצלי הירידה במשקל היא דרך להרגיש שרק אני שולטת על הגוף "שלי". (נפגעתי כילדה שמנה...). בהרגשה שלי ההתנהלות הזאת עם האכילה היא דרך להביע את מה שאין ביכולתינו להביע במילים, במובן מסויים צעקה שמביעה אולי חוסר אונים מול הכאב והטריגרים שלצידו ובקשה שיסתכלו עלינו במבט חיובי ויאהבו.... באשר אלי, עוברת המון. עדיין לא מסוגלת לכתוב. מן הסתם המשקל מאד ירוד כרגע וגם כל השאר. מאד מתמידה ומתאמצת לעבור את זה אבל הלבד בתוך זה רוב הזמן מאד מקשה. תודה על המילים החמות והחיבוקים, וחיבוקים גם לך. שלך - מציאות אחרת
מה שלומך? מציאותי, כל הכבוד שאת מתמידה ומתאמצת למרות שאת עוברת תקופה לא קלה.. להחזיק בחבל זו משימה לא קלה כאשר נמצאים בפתח של תהום... והקושי גדל כשנמצאים שם לבד.... גם אם זה ברוב הזמן.. זה הרבה מידיי בכדי להיות שם לבד... מחכה איתך שהתקופה הקשה תעבור ותיתן לך לנשום ולו במעט.. אל הכי מהכל מתפללת שלא תחושי לבד אף פעם!! ** או כמה כיף לראות הזדהות והבנה... זה כל כך מחזק.. אני בהחלט חושבת שהשליטה על האוכל היא זו שנותנת לנו כביכול את המחשבה שאנו "שולטות בגופינו... זה בהחלט להיעלם.. ומצד שני מאוד מאוד להיראות...... ככה אני מרגישה... הבעיה היא שאחרים רואים רק את הירידה במשקל.... ולא מספקים את "האוכל" האמיתי...... זה לא רק הבעיה כי אני ככה החלטתי 'לקרא' לכולם לשים לב אליי.. כך שזה כבר הפך לטבע אולי אצלי ולנושא... יש לי פחד איום לעלות במשקל... ובכלל כל "מחמאה" שאני מקבלת על טיפת חיוניות בפנים או בגוף ו"שיש מה לתפוס" אני מחשיבה את עצמי ל"שמנה"... דומה מאוד למה שתיארת.... לא הייתי מעולם שמנה אבל היו לי ירכיים... והפוגע היה אומר לי כל הזמן שיש מה לתפוס וזה סקסי ויפה ומצד שני בסעודות היה קורא לי אנורקסית ולהערכתי, בגלל שנוצר בעניין הזה שיח זה יצר לי בלבול והתחלתי לרצות להוריד את הירכיים ולראות את עצמי ממש שמנה גם כשהגעתי למשקל נמוך.. היו פעמים שקניתי אפילו כדורי הרזיה... (אין לי מושג איך הרוקח נתן לי אותם כשראה ילדה רזה... אני רק זוכרת שאמרתי לעצמי שאם ישאלו אותי, אגיד שזה לאמא שלי...) עשיתי הליכות.. ובררתי על מכשיר אלקטרודות או מדבקות הרזיה... בקיצור, הזוי..... הזוי שגם עד היום זה מלווה אותי......... כשאני יוצאת מהבית אני נוגעת בבטן כל כמה זמן למרות שאני לא מרגישה עדיין את העובר וזאת כדי שלא יחשבו שאני שמנה אלא יבינו שהבטן הזו בגלל הריון... אני שונאת את הירכיים שנהיות עסיסיות... והקושי הוא שבעלי אוהב את זה.. אז אני פתאום שומעת ממנו מילים שלא היה בא לי לשמוע, ובמקום להרגיש נחשקת זה רק מרחיק אותי.. כבר שבועיים לא הייתי אצל המטפלת היות ועכשיו חופש לי ולבעלי.. אז אני מוצאת את עצמי אומרת את זה כאן... ותודה שהגבת!! הבנת והזדהית איתי... שולחת לך חיבוקים מלאי כוח ואהבה מתמודדת
