מותשת

מאז המפגש האקראי עם השופט,הכל צף לי,אתמול התגעגעתי כל כך אז ראיתי את הקלטת של היום שבו לקחתי אותו וזה נראה כל כך אמיתי רציתי לקחת אותו מהתמונה רק אותו ב15 לאוקטובר זה היה היום המאושר בחיי,היום שבו עלינו לירושלים לקחת אותו היום שבו הלב שלי התמלא בבת אחת באושר עילאי ושוב היום ויתרתי לעצמי ולא הלכתי לעבודה,ושוב המאבק של לגעת בחיים,אני לא רוצה יותר לגעת בהם, אני לא מסוגלת יותר להמשיך עם הכאב שלופת אותי,אני לא מסוגלת להאחז בחיים כל האורות הקטנים בדרך מגיחים ואז נעלמים שוב כל מה שאני מנסה למלא אני לא מצליחה לשמר רוצה לשקוע, לא לתפקד יותר, לא לעזור לעצמי ,הכאב הזה הוא יותר מידי חזק בשבילי הגעגוע לא מפסיק הוא רק מתעצם כבר לא אכפת לי כלום,לא אומרת כלום,לא מספרת כלום,נאטמת בתוכי.

תזכרי תמיד שזה כל כך קשה ובלתי נסבל היום, ברגע זה... אבל יש גם ימים אחרים כשהכל נראה אחרת, כשלא עד כדי כך כואב! צריך רק לעבור את הימים הקשים ועכשיו הם קשים במיוחד בגלל החגים, הכל מתאצם... אבל החגים לא ימשכו לנצח והחוויה עם השופט לא תמיד תישאר כל כך עוצמתית זה יעבור, תני לזה זמן... אני איתך שחף

כתם יקרה מקווה שתוכלי למרות הקושי.... לתת לעצמך את הקרדית על כל המאמצים שלך... על הכוחות והיכולות שלך להמשיך הלאה... זו תקופה אכן קשה...לאן שמסתכלם... ובכל זאת...?!!!! יש...יש גם אור איתך אידה

כתם היקרה, כל כך מבינה לליבך... כמוני כמוך נקווה לימים שבהם נראה אור... לא אמרתי נואש... אני אחזיר אותו!!! אל תאמרי נואש גם את תומכת בך

חוזרת