;(
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
הוא גדול ממני ב-12 שנה. הוא בגיל של אחי הגדול. הוא גיסי. בכל פעם שאני מפנה את תשומת ליבי אליו מרוב אי-נעימות, או עוזרת לו עם אחיינים שלי (כי אני מטורפת עליהם, למרות שהם נוצרו מזרעו המגעיל), אני מתה עוד קצת. מתה עוד קצת מבפנים. הייתי בת 18 בערך. עבר קצת יותר מחודש מאז שאבא שלי נפטר. הפסיד בקרב עיקש מול מחלה נוראית. הייתי הרוסה. צל של נערה. ספק נערה, ספק ילדה. הוא בא לתקן משהו, או להביא משהו... אני כבר לא כ"כ זוכרת. היינו לבד בבית. הבית שלי ושל אמא שלי. הבית שנותר יתום מאבא. הבית חסר הגבולות הברורים. ישבתי במטבח, עטופה בטרנינג שעדיין הריח מאבא שלי. אם הוא היה יודע... אח, אם הוא היה יודע... הוא בטוח לא היה שותק בפחד. הוא בטוח היה קם נגדו. הוא ל-א היה סולח לו, כמו אמא שלי. פחדנית... הוא עמד ליד השיש, שתה משהו, ושניה אח"כ הוא התקרב ונגע לי בגב... הוריד לי את הטרנינג... בתחלה נגע למעלה... גלש לצדדים, צבט, דגדג, ירד... נעתי באי נוחות בכיסא וביקשתי שיפסיק, אבל זה היה כמו לדבר לקיר! הייתי עדינה מידי... ניסיתי להתחמק באלגנטיות וקמתי מהכיסא, הלכתי לכיוון הסלון וניסיתי להעביר נושא... הדבר הבא שאני זוכרת זה אותו תופס לי את הידיים מאחור ומנסה להרים אותי לחדר כדי "להמשיך את המסאג' בלי חולצה ועם קרם", לדבריו. איכס. רק העלאה של האירוע על הכתב גורמת לי לבחילה קשה. איכס. איכס. ושוב פעם, איכס!!! אני נאבקתי... נאבקתי מתוך בעתה נוראית! בעטתי ברגליים, וניסיתי לשחרר את הידיים... אלוהים ראה שנאבקתי! אולי בגלל זה הצלחתי להשתחרר בסוף כשהוא הפיל אותי על הספה. פחדתי שהוא ימשיך לנסות, אבל למזלי הוא פשוט הלך. ממלמל איזה משהו מנומס, כאילו הוא לא בדיוק סיים להתקיף אותי הרגע (!) מהרגע הזה הפסקתי להבחין בקיומו. וזאת הייתה משימה קשה, בהתחשב בעובדה שאני רואה אותו על בסיס יום-יומי ושהשנאה שלי אליו עומדת בניגוד מוחלט לאהבה העצומה שיש לי לילדים שלו ולאשתו (אחותי). עכשיו אני מפחדת שהתרככתי... עברו כבר 6 שנים. זאת הסיבה שכמעט כל יום אני מתה עוד קצת מבפנים. כל יום אני מוותרת ומתעייפת ומתרככת... אז אני בוגדת. בעצמי. יש עוד... זה לא הכל. אבל אף פעם לא העליתי את זה על הכתב, וזה סחט ממני המון. לקח לי כ"כ הרבה זמן לעשות זאת בגלל תגובות צוננות, פחדניות, אטומות, מעליבות, מבודדות, מכעיסות, מגעילות, נוראיות ומנוכרות שקיבלתי מאמא שלי ומאחי על הסיפור הזה. אני מקווה שמתישהו אני אוכל להעלות גם אותן על הכתב, ואז ייצא לכם לקרוא משהו מקומם ביותר. מקומם ב י ו ת ר ! עד אז, אני ממש מחפשת מילה חמה, כי חוץ משלל הפסיכולוגים האנושיים שעברתי, אף אחד לא מצא לנכון לעודד א ו ת י. אמא שלי ישר חשבה איך דבר כזה משפיע עליה, ואחי... אחי התנהג כאילו כלום לא קרה. לא, לא רק התנהג, הוא אשררה אמר את זה. במילים האלו!!! לא מקומם?!
יעל מתוקה,חיבוק ענק ממני. מצטערת כל כך שאביך לא היה איתך להגן עליך. האיש הזה לא שווה שבגללו תפסידי הנאה מהחיים. מגיע לך להחזיר לעצמך את החיוך. מקווה שאת מקבלת עזרה מקצועית. יש חיים אחרי הפגיעה למרות שהיא אפשר לשכוח. יש דרך לצמצם את ההשפעה שלה עד שהיא לא תפריע לך בחיי ים יום. כל הכבוד ששיתפת אותנו. כשלא מבינים במקום אחד אז מחפשים במקום אחר. אנחנו כאן בשבילך. עוד פעם חיבוק דוב מוחץ. אתך ים
תודה, תודה לך, ים! רק עצם המחשבה שאי שם יש מישהו שמבין את הכאב שלי, מקלה במקצת... כי הבדידות שנותרת היא הכי קשה לנשיאה. אני אכן מטופלת עי בעל מקצוע, אבל לא משנה כמה אנסה להסביר ולנסח במילים, הוא הרי לא יבין לעולם. הוא עוזר לי מאוד, אבל הוא לא מקור גדול לנחמה. הכתיבה שלך היא כן, מקור גדול לנחמה. תודה לך :)
שולחת לך חיבוק מוחץ(((יעל))) מעניין שאני מרגישה שמטפלת שלי מבינה אותי, תומכת בי,דואגת לי,עוטפת אותי בחום כשכואב לי... היא אכן נשארת שם בשבילי ולא נשאבת עד הסוף לתוך הכאב שלי אחרת איך היא תוכל לעזור? אנחנו כאן בשבילך שתרגישי פחות לבד כולנו באותה סירה שלך ים בחיבוק
זה ככ נורא!! כואב ..באמת כואב מה שעברת.. וגרוע מכל, שאף אחד לא מאמין.. לא תומך.. מוכר לי. ויודעת שזה קשה ! ככ שמחה שלפחות שיתפת אותנו, ושתדעי שאת לא לבד! זה עוזר.. קצת.. איתך
