תודה לכולכן!

תודה על החיזוקים והחיבוקים!! תודה שהגבתן. .. מקווה להתחזק כבר.... ולהצליח לשתף ולו במעט מהווי חיי... לדבר על השינויים. ועל האתגרים.... מאוד רוצה להגיב לכולכן. וזה לא הולך לי. ... :/ אוהבת המון!!! מתעודדת ממילות החיזוק שלכן. בבקשה תהיו איתי .. אני צריכה אתכן... מצטערת שלא הולך לי להגיב יותר במהירות. ... מקווה שאתן מבינות. ... אוהבת ומעריכה מאוד!! מתמודדת

היי יקרה, כאן איתך מחכה לך עד שתרגישי מוכנה. בנתיים שולחת חיבוק עוטף מאחלת שיבואו ימים קלים יותר במהירה שלך - מציאות אחרת

אכן כן, צריך הרבה סבלנות בחיים בכלל ובתהליכים פנימיים בפרט... כרגע קיבלתי קצת כוחות מחודשים.. אבל אני מאוד מתלבטת אם כדאי להוריד קצת אפילו במשהו אחד מהעומס בשיגרה כי כשאני מרגישה טוב הכל בסדר ונראה שאני חולשת על כל הדברים בצורה מצויינת אך כשמגיע קושי אני נחלשת גופנית אז למרות שאני מתפקדת מצויין כדי למנוע נפילות כאלו קשות אני חייבת להכריח את עצמי קצת להרפות... רק שאינני יודעת איך....?!?!?!? מעולם לא וויתרתי לעצמי... מעולם לא נתתי לעצמי לנוח... פתאום "הגוף" מכתיב לי שאני חייבת להרפות... ואני מידיי ביקורתית עם עובדה זו... אינני מסכימה לקבל את זה... אבל אני דיי במודעות גבוהה שאם אעשה זאת זה מה שייתן לי את הכוח להמשיך... ואני יכולה להמשיך לגדול ולהתחזק רק כשאתן לי טיפה מנוחה מכל המטלות שאני לוקחת על עצמי ומעמידה לי אותם כדבר שאני חייבת לבצע... אם לא אעשה זאת אני עלולה לקרוס בהמשך.. כרגע הגוף מאוטט לי ואני מקשיבה לו רק כשקשה וכשאני עוברת את הגל אני חוזרת לתפקד ב-100% בכל דבר ותחום- ואי אפשר כך..... בקיצור הגעתי להבנה שאני צריכה להרפות קצת (- לא להפסיק כי אז אני עלולה ליפול לדיכאון) אבל - אני לא יודעת- איך עושים צעד כזה.......... אמשיך בהזדמנות... שבת בפתח ויש לי עוד כמה דברים להספיק.. שבת שלום !! חיבוק לך ולכולן!!

אנחנו כאן איתך איך שאת בוחרת שנהיה איתך.את לא חייבת להגיב או\ולספר על שינויים,יקרה,כדי להיות שייכת כאן... איתך בכאב שלך גם כשחושך מסתיר את האור גם כשמעוצמת הכאב נשכחות המילים על הגל של לבד התהומי ויאוש גם כשנדמה לך שאת לא מתמודדת אלא תובעת בלב הים... גם כשאין שינויים ולאתגרים אין כוח... את גיבורה כי את לא מוותרת על עצמך ואת תנצחי! איתך ים בחיבוק

מה שלומך?? תודה על מילותייך!! אני רוצה להגיב ולשתף רק לא תמיד יש לי זמן, לרוב לא... אני התחתנתי, אין לי עוד שנה.. ואין לי אינטרנט בבית כך שגם אם יהיה לי כמה זמן שבעלי לא נמצא וכד' אין לי איך לכתוב.. וגם שאני כנראה לא צריכה להסביר לך מהי שנה ראשונה לנישואין- כביסות, ניקיונות, עבודה, להכיר את בן הזוג ועוד ועוד ועוד..... בלי קשר לתהליכים של התמודדות לאור פגיעה ממושכת... ב"ה אני מסתדרת וטוב לי בחיי ואני משתקמת ממש יפה ומתקדמת... אבל מאז הנישואים שזה הקשר הכי הטוב שהיה לי אי פעם..עם בחור נהדר, בעל מושלם!! בלי עין הרע- נוצרים לי קשיים דווקא בגלל זה.. פתאום אני רואה מהי דאגה אמיתית ושמותר לי לומר "לא" כשאינני רוצה משהו... פעם אחת קרה שבעלי התוודע לזה שלא היה לי קל בשלב מסויים ביחסים כי נהייתה לי פטרייה ולא ידעתי מזה פטריה אז שתקתי וספגתי את הכאבים.. עד שלא יכולתי... ואז ידעתי שדבר כזה נקרא פטרייה.. וכשבעלי ידע על כך הוא כ"כ כאב את זה שהיה איתי ושסבלתי.... אני מגלה מהי אהבה אמיתית ולא ניצול.. אני מרגישה שיש מישהו ששם אותי במקום הראשון בסדר העדיפויות, דואג מפנק..... בקיצור ב"ה זכיתי!!! ובעקבות הזכיה אני מגלה עד כמה יש לי לעשות עבודה.. דווקא במקום של אושר ושמחה אני פתאום מגלה דברים שהדחקתי מהזיכרון... המטפלת אומרת שכשבא משהו טוב אז הכאב מרגיש שיכול לצאת.. שעכשיו "קל יותר" יהיה להתמודד מולו ולעבד אותו.. אז ב"ה אני עוברת תהליכים ענקיים... וזה כשלעצמו לא קל... וכשהגוף מחליט "לומר" גם אני רוצה הייחסות ונחלש זה מגביר לי את הדמעות והקושי... כי אין ב"ה שום תסמין חולי בגוף - הלכתי לבדוק אצל נוירולוג.. בדיקת דם וכו' ובכל זאת יש לי חולשה... סחרחורות.. עייפות.... אולי כלפי חוץ אנשים לא יבינו ויאמרו שאני נחלשת.. אבל אני יודעת שזה רק נראה כך אני מתחזקת והגוף בשלב שפורק... אבל אין מי שיבין זאת... אני מבינה אבל מבקרת את עצמי ומכתיבה לי להמשיך ולתפקד ב100% בכל נושא.. לא מקלה עליי ולא חומלת... מרגישה כאילו מישהו מכוון עליי אקדח ומחייב אותי להמשיך כרגיל... - אני זו שמכוונת עליי את האקדח ואני גם זו הסובלת והמתאמצת... מרגישה שאינני מאפשרת לי להיות לא כאן ולא כאן.. מנסה לסגל לעצמי הבנה והכלה לפחות כפי שאנוהגת עם אחרים.. ולעשות משהו עם המודעות שזה ס"ד שיש לי.. תודה שעזרת לי לפתוח את הדברים.. לפחות טיפה.. שלך, מתמודדת