קשה לי

אני הרבה נלחמתי על עצמי בחיים.אניאוהבת את עצמי,כותבת יפה,יש לי בעל טוב,ילדים,יש לי חברות.אבל חברות בשלב הזה בחיים כשנמצאים בשיא גידול ילדים בעיקרון חברות של "מה נשמה?ברוך ה" כל אחת עם עיסוקיה וענייניה.גם לא כל דבר מתאים לספר לחברות וגם לבעלי.טיפול עושה אותי פתוחה כזות ומאוד זקוקה לחום אנושי ונחמה.לפעמים אני שואלת את עצמי כמה אפשר לבכות ונשארת ללא תשובה.אני נהנית מהמטפלת,מתגעגעת אליה בחום מצד שני אני מרגישה כאילו משהו נורא חסר לי מבחינה רגשית בחיים ואין לי מוסג במה למלות אותו.רוצות לבכות אתי ביחד? שלכם ים

ברוכה הבאה נשמע שיש לך הרבה בן זוג, חברות טיפול ומטפלת ובכל זאת יש חור שמלווה כל הזמן ולא מתמלא ... . קשרים משמעותים, מכילים וטובים כמו עם המטפלת בן זוג וכו לאט לאט בונים וממלאים... מחזקת אותך אידה מומחית לטיפול בנפגעות תקיפה מינית עוסMSW פסיכותרפיסטית אור הנפש

אני מתחילה להתיעף מכל כך הרבה רגשות וכל כך הרבה דמעות.אני מסתכלת אחורה ואומרת "וואו,איזה דרך עשיתי...כמה נלחמתי עד שלמדתי לאהוב את עצמי...כמה התאבלתי...כמה דמעות של ילדה קטנה שלא היה לה למי לבכות שפחתי..." יש לי כוח שלא היה מבייש לוחם גולני מנוסה...והנה שוב דמעות דמעות דמעות...אני שוב רוצה את אימא..."ילדות גדולות" גם צריכות אימא,את יודעת.שתתקשר ותשאל מה שלום הילדים,שתכעס עלי שאני לא לוקחת וויטמינים,שתשאל כמה שעות הצלחתי לשון עם תינוק צרחן,שתשלח לי עוגה לשבת או שאני אשלח לה ואשמח...שאני אשתף אותה ב"חוכמות" ו"תעלולים" של ילדים...אשתף אזרום עם השמחה עם לב פתוח ונצחוק יחד...אני חנוקה מכאב ומדמעות.היה לי סבא שטייל איתי בפארקים כשאני יושבת על הכתפיים שלו ומה יש לילדים שלי?..יש להם המון שאילות...האמת שיש להם אימא חמה ותומכת ואבא אוהב,יש להם גבולות בריאים,יש להם בית מתפקד מכל הבחינות,מותר להם להרגיש...לבכות...לכועס...אני כל כך משתדלת ולומדת לתת להם את מה שלא היה לי....אבל גם הם צריכים ללמוד שאין כוסות מלאים בעולם...אבל אני...אני מסתכלת מסביב ומרגישה שאני שונה...במיוחד בשמחות,בשבתות,בחגים...במה ממלאים את החור הזה?..אני מרגישה כאילו פתאום יש לי חור בלב וזה כואב לי כואב...הדמעות עוזרות לי...אז אולי זה פשוט זמן לבכות?..סתם לבכות בלי להלחם על שום דבר וכשהכל ירגע להמשיך הלאה...לא חשבתי ככה להשפך על המקלדת,אבל זה מה שיצאה נהיה לי פחות כואב... שלכם ים