משתפת...

אני נשואה כבר כמה שנים, סביבי כולן בהריון, מדברות על ילדים וטיטולים, שתי אחיותי הקטנות שהתחתנו אחרי כבר עם ילדים. וזה כואב. ורק אני שכ"כ הרבה שנים סבלתי מאבא שלי ושכ"כ השתדלתי לשמור עליהן מהפגיעה, נשארת בצד, עם הכאב, עם הנסיון הנואש להיות עצמי, להוולד מחדש, לא לפחד, לנסות להמשיך הלאה למרות הכל... כבר עברתי כמה הפריות, אין סיבה פיזיולוגית שזה לא ילך, אבל הגוף שלי מפחד, לא רוצה, כ"כ לא נשי... פגוע ולא מתפקד... אני פוחדת להיות אמא, מפחדת מהעולם האכזר, אבל גם כ"כ רוצה להמשיך, לגדול, לחשוב שאולי אני יכולה להעניק משהו... אבל כנראה לא הגיע עדיין הזמן..... עכשיו הזמן לבכות ולכאוב.... ואת זה אני יכולה לעשות לתמיד. אוהבת אתכן ואת המקום הזה, אני כאן המון, קוראת כל הודעה חדשה, כואבת איתכן וחושבת עליכן, אבל לא מסוגלת להגיב, לעודד... לא יודעת איך עושים את זה... תודה יקרות.

סערה יקרה!! התרגשתי מאוד לקרוא מילותייך!! את הכאב-את הפחד- את הכמיהה להיות אישה-אמא. לא משנה מה שנעשה גופינו זוכרות- ועד שלא נעבד את הטראומה לא נוכל לרפא. מאמינה מאוד בלאפשר את הגוף מקום לבטא את עצמה- על ידי ריקוד, התעמלות, טיפול גוף-נפש- לא משנה העיקר לתת לגוף מקום. מאמינה שיחד עם טיפול תומך אפשר להחלים- זו תהליך וזה אפשרי. מחזיקה יחד איתך את התקווה - ינשוף

תודה על המילים שלך, אני יודעת שזה תהליך אבל הוא ארוך לי מידי...וכבר כמעט נגמר לי הכח.... ואני כ"כ שונאת ומתביישת בגוף שלי, לא רוצה לעשות איתו כלוווום.

תודה ששתפת, כל כך קשה להיות עם כל זה לבד...את חזקה ואת מנסה וזה כל כך חשוב שאת נלחמת בשביל עצמך ושאת בטיפול, אל תוותרי למרות הכאב על הרצון להיות אישה ואמא..מאמינה שאם תאמיני בעצמך תצליחי...מיכל

באמת קשה לי להיות עם זה לבד, ולמרות שיש לי בעל תומך ומדהים ומטפלת מדהימה, עדיין עם הכאב,הבלבול והרצונות הסותרים אני רוב הזמן לבד... לא מרגישה שאפשר להבין את זה מבחוץ... והלוואי שיום אחד אצליח להרגיש אישה ואולי גם לשמוע:"אמא", אז אני אדע שעשיתי, שניצחתי... רק רוצה שלא יהיה מידי קשה עד אז, אפשר?! תודה יקרה!!!