שונאת להיות מנותקת....

מרגישה שהנפש שלי צריכה קצת חופש, להרגע, לנסות לראות אולי את החלקים הקצת יותר יפים... אבל כשאני מנסה לא לשקוע, לתפקד, לעבוד, להתייחס לבעל אני מרגישה שבעצם אני לא מתייחסת לעצמי!!! ועצמי- זה בעצם הכאב והחלל הענק שפעור בתוכי, מדמם, כואב... אז כשאני לא כואבת, אני מנותקת. ורע לי עם זה. מאוד. האם פעם יהיה טוב לי טוב גם מבפנים ממש, שאני אהיה שמחה ושזה יהיה אמיתי? שהכאב יהיה חלק ממני אבל הכל??? כבר אין לי כח............. רוצה רק להרגיש!!!!

רוצה לאומר לך מה שאני מנסה לאומר לעצמי- לקבל את עצמך איפה שאת נמצאת כרגע- כאשר תהיהי מוכנה תרגישי- בלי לחץ! אני יודעת ומבינה כמה שזה מתסכל ומרגיש שלעולם לא יגמר- אני נאחזת בתקווה שיום אחד ארגיש אחרת- בנתיים אני מנסה להיות סבלני עם עצמי- כאן יחד איתך- ינשוף(את לא לבד!)

תודה יקרה, אני באמת מנסה כ"כ לחיות את הרגע, למרות שלפעמים הוא בלי נסבל... ואני כ"כ מקווה שהגל יעבור לך, ותרגישי טוב יותר, מוגנת, בטוחה, לא לבד.... איתך מרחוק...

אני שמחה לשמוע שאת בטיפול וזוהי באמת הדרך לתת לנפש שלך קצת חופש להרגע לראות את החלקים היפים יותר וגם פחות ללמוד שיכול להיות גם טוב מבפנים שמחה אמיתי הכי נכון שהכאב יהיה חלק ולא הכללללל מחזקת אותך אידה מומחית לטיפול בנפגעות תקיפה מינית פסיכותרפיסטית MSW אור הנפש