לא יודעת..סוג של פריקה.. חלק טריגר

אני מודעת לכך שלא תהיה הזדהות עם זה, אבל חייבת לשתף בהרגשה שלי לפני שהיא תקרע אותי מבפנים... היום הייתה בי תחושה שלא הרגשתי הרבה זמן. זאת תחושה שאני כמעט ולא מסוגלת לומר במילים כי היא אסורה, היא לא נכונה והיא רעה! ואסור לומר אותה!!! אני לא יודעת למה זה קרה, זה נורא בעיני להודות בזה, אבל הרגשתי מגורה מינית. אני לא יכולה לחשוב מתי זה קרה בפעם האחרונה.. למרות שאני כן פעילה עם החבר, אני אף פעם לא עושה את זה מתוך איזשהוא צורך גופני, אלא פשוט משהו שנראה לי חובה בשביל לתחזק את הקשר. ובכלל, ממש לא אכפת לי שזה קורה כי אני כבר יודעת להעלם מהגוף שלי ולא להרגיש כלום ממה שהוא עובר. אז למה זה היה צריך להגיע היום?! זה פשוט לא הגיוני. אני לא כזאת. אסור לי. זה מוביל לדברים רעים. ואני לא יכולה להתמודד עם התחושה המגעילה הזאת! היא פשוט קורעת לי את הגוף, אני נאבקת איתו כבר כל היום ומנסה להתעלם מזה, אבל זה לא עובד.. וזה מעלה זיכרונות (זהירות טריגר!!!!!) של הילדה האומללה ההיא יושבת בתחתונים והגבר ההוא שפותח לה את הרגליים ונוגע בה, והוא מסתכל עליה ומחייך והעיניים שלו מאושרות אליה, והוא ממשיך עד שהנשימות שלה מתגברות והיא נאנחת..היא לא רוצה, אבל זה קורה לבד.. משום מה היא רועדת ונושמת בכבדות. היא לא מבינה את זה. והמבט המבחיל שלו, מחייך אליה בגאווה ואומר לה כל הכבוד..את היית טובה..אני שמח שסוףסוף נהנית!! והכעס הזה על הגוף שבגד בה, הרי היא לא רצתה בזה, היא לא הבינה בכלל מה קורה לה, היא בכתה בפנים, היא פחדה בלי סוף, איך הגוף העיז להרגיש אחרת ממנה?! ורוב הזמן, אני בכלל לא חושבת על זה שזאת הייתי אני. מבחינתי הייתה סתם אחת. אבל עכשיו, עם ההרגשה הזאת, האסורה, המגעילה והלא הגיונית, אני חוזרת להיות הילדה ההיא ואני כל כך כועסת על הגוף שלי שנהנה כשאני סבלתי.. ואני אמורה לסלוח לו עכשיו, ופשוט לקבל את ההרגשה הזאת?? ולהאמין שזה טבעי, בריא, הגיוני????????

אוי... "אני אמורה לסלוח לגוף שנהנה כשאני סבלתי...." אוי.... אוי... אין לי מילים... המשפט הזה קורע אותי מבפנים... כואבת איתך!! ומבינה מה את מרגישה.... ואין לי מילים לכאב... יישר כוחך שהעלית את זה באותו הרגע למודעות.. ההבנה הבוגרת שלך... איזה אומץ ונחישות!! לפי מה שאני למדתי בעקבות הטיפול: החוויות הללו הן טובות.. ונכונות.. מה שלא נכון ומי שבאמת בגד והיה אכזר לך זה לא גופך אלא הגבר ההוא... הגוף התנהל כמו שגוף מתמודד מול גירויים.. אבל זה שאת לא היית שם.. בחוויה אמור לשנות את הפירוש לאותו גבר.. לו לא מגיעה סליחה... אליו אמור להפנות את הכעס.. הגוף שלך לא אשם!!! גם לא את... נסי לא לשכתב את הפגיעה עם החבר שהצלחת להשיג.. אל תהיי איתו "רק כדי לשמר" אולי כדאי שתפני לייעוץ בהקשר של מה שרשמת.. את יכולה לגלות פירושים שונים ממה שהכרת.. ואולי לגלות את עצמך.. מקווה שעזרתי לך.. בכל אופן אני איתך.. מחבקת.. ומזדהה עם מה שרשמת.. מתמודדת

אני מסכימה עם מה שכתבה לך מתמודדת ובהחלט מזדהה עם הפחדים שעלו בך כתוצאה ממה שהרגשת הגוף אינו אשם הוא רק גוף שמגיב למה שמרגיש ההוא המנוול שנגע בך רק הוא אשם נכון שלפעמים מתעוררים כמו רגשות אשמה איתי ולמה בכל זאת הרגשתי על זה לא היתה לך שליטה אם תנסי להבין שהמנגנון הגופני עובד כמו שהוא יקל עלייך להפנים שלא עשית שום דבר פסול ודבר אחרון והכי חשוב לדעתי את לא צריכה להכריח את עצמך להיות בתוך שום מערכת יחסים ששם את לא נמצאת , את גורמת לעצמך רק נזק נפשי ובהחלט ממליצה לגשת לטפל בנושא בהצלחה בהמון אהבה חטולית

הלוואי שיכולתי להגיע למצב של להשלים עם זה, כמו שתיארת. להאשים אותו, לסלוח לגוף, הלוואי... המון תודה לך על התגובה, לא האמנתי שיגיבו וזה שיפר לי את ההרגשה מאוד..

יש לי תמיד מין תחושה כאילו כל מה שאני חווה הוא סוג של חלום שעובר לידי, אני לא חלק ממנו. זה לא כמו שקורה בזמן ניתוק, זה יותר כאילו אני במצב אוטומט וכל השיחות שלי, ההבעות, ההתנהגות, הכל נעשה בלי שליטה שלי. ואז יש רגעים (נדירים) ביום שאני פתאום מרגישה חיבור מוזר לגוף שלי, מין הרגשה לא מוכרת, של להיות עולם אחד איתו ולא שניים כמו בדרך כלל. פתאום אני מרגישה את הרגליים על הרצפה, את הבגדים על הגוף, אני רואה ממנו ואני מוצאת את עצמי הרבה פעמים בעיצומה של שיחה שלא לקחתי בה שום חלק! החיבור אליו מיוחד, שונה עבורי, ויש בו משהו שגורם לי להגעל - להרגיש כל חלק בו, להרגיש את כל מה שאני רוב היום מצליחה לא להרגיש... אני תוהה בזמן האחרון אם זה משהו שקורה לכולם, ייחודי לנפגעים/ות או שאולי זו רק אני? יש מישהי שחוותה משהו דומה? אשמח לתשובות...

אני מאד מאד מזדהה עם התחושות שלך ובמובן מסויים מרגישה בדיוק כמוך. כל השנים הגוף שלי היה נפרד מימני, לא היה שום חיבור אליו עד כדי להרגיש שהוא לא שלי בכלל. יותר מיזה, בהרגשה שלי כל ניסיון שלי להגיע למצב של להתחבר אליו הרגיש כאילו הגוף לא נשמע לי ויש לו ישות משלו שלא קשורה אלי בכלל. עברתי את כל הלידות שלי בלי להרגיש שום כאב, בגלל שהניתוק מהגוף היה כל כך חזק. הוא כאילו היה כמו חלק נפרד מימני ולא שייך לי. זאת דוגמה.... בתקופה האחרונה, קצת יותר משנה וחצי, אני לומדת להתחבר לגוף דרך תנועה וזה עושה פלאים ומאד מחזק. בתקופה לא מבוטלת מהזמן הזה חוויתי המון ניתוקים תוך כדי תנועה, זה קור עדיין אבל פחות בעוצמה וגם בתדירות, ולמדתי ואני עדיין לומדת להקשיב לגוף ולנסות להבין "מה הוא אומר".... בקיצור אני לא יודעת אם זה קורה לכולן, לי זה בהחלט קורה, אבל אפשר ללמוד להתנהל אחרת עם הגוף ולהחזיר אותו, זה רק עניין של מודעות והתמדה.... מקווה שעניתי למה שהתכוונת. שלך - מציאות אחרת

מאוד מבינה על מה שאת מדברת למעשה אני כבר המון זמן אחרי גמר טיפול ועדין לא מתחברת אל הגוף שלי מתיחסת אליו בד"כ כשמשהו כואב , כן , רק אז אני נזכרת שהוא שם שהוא קיים , שאני חיה בתוכו , שהוא זה שנושא אותי לכל מקום שאני צריכה להגיע אליו בדיוק כמו מקל ההליכה שאני משתמשת בו , והתיק שיש לי על הכתף עוד משהו שאני משתמשת בו כי רק כך אני זזה וכו' אני אומנם כבר לא נגעלת ממנו בגלל כל הפגיעות שהגוף הזה ספג אחרי הכל , הוא לא היה אשם מה אני כן עושה ? שמה מסכה כזו או אחרת ואומרת לעצמי שמה שאני בוחרת ללבוש או בוחרת לעטר בו את עצמי-תמיד יש מיהו/יא שאני עושה זאת למענם חלילה לא למעני -כי אם זה היה למעני הייתי תמיד ניראית כמו הומלסיט ,בבגדים הכי מסמורטטים שלי , הכי דהויים , והכי לאאא פשוט לא , כי רק זה מרגיש לי אני-הכי אני שבעולם לא מושכת שום תשומת לב מאף אחד לא נראית ולא ק''מת רק המסיכה מוציאה אותי החוצה מתוכי לא יודעת לומר לך אם זה קורה רק לנפגעות יודעת שזה היה כך גם לפני שהגעתי בפעם הראשונה לטיפול אז למה אחרי הכל אני עדיין נמצאת באותו מקום אם אני כבר אחרי גמר טיפול? מהסיבה הכי פשוטה-שהגו רק כלי שימוש הגוף הזה הוא עדיין לא אני אולי יגיע יום וגם זה עוד יקרה מי יודע???? שבוע טוב ומבורך יקרה בהמון אהבה חטולית