בקושי
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
מתגעגעת לאדם שהכי כואב להיזכר בו. פיזית ונפשית. איך נשארתי כאן עדיין,לגבי הזמן,רק אלוהים יוכל לתת לי תשובות ואז-כשיוכל כבר לא אהיה פה. לקרוא את מה שכותבים כאן אנשים,זה נותן תקווה,זה יפה זה מרגש לראות אנשים שסובלים ובכל זאת משהו בהם חי. גם בי משהו חי ובכל זאת יש רגעים קשים שבהם הצורך לפגוע בעצמי ולנסות לברוח מהמקום הנורא הזה,חזק מכל הרצונות,חזק מכל חיות שמתרחשת בתוכי,חזק פשוט,חזק מאוד ממני ומכל הדמויות שסיגלתי לעצמי..גם באשפוז שאמור לעזור,בכל פעם שנלקחת לשם,כמו חותמת לזה שאני זמנית. אתמול בלילה עלתה בי מחשבה להזמין אנשים למיני תערוכה והיום בבוקר כבר ביטלתי אותה. התמונות הוחזרו אלי והכסף לגלריה לא. ושוב נשאר בי חור של להציג ולא להיות. ונגמר לי הכוח וגם היכולות.
מבינה אותך כל כך. אשב פה לצידך בשקט, כמה שתירצי... תרגישי טוב!
מה שלומך עכשיו?? כל כך מוכר המקום הזה... את יודעת?! דווקא כשנהיה לי טוב ב"ה נהיה בי כוח חזק שמעלה לי פתאום מלא מלא זיכרונות ושיחזורים ובהם אני נאבקת.. ופתאום ברגעים שהכל קצת נח.. אני מוצאת את עצמי פותחת מכתבים ודברים שכתבתי אז... בשנות הפגיעה... כאילו להחיות אותה.. כל כך מבינה את ה"געגוע" לאדם שלא חס עלייך שאינו כאן כבר.. כל כך מובן המקום הזה של "העדפה" לפגוע בך ולהיצמד לשם.. למקום המוכר- אליו.... כל כך מובן הקושי להתקדם להעלות את התצוגות ולעמוד מול קהל משתאים ומעריכים.. כל כך מזדהה עם הקול החי שבתוכך ועם מליוני הכוחות החזקים שמאיימים להבליע את הקול העדין והמשתוקק לחיים ולאוויר... יקרה... אני הייתי שם... הייתי בתהום.. הייתי בגיא צלמוות... לא ראיתי קרן אור ולו הדקה ביותר... ופגעתי. ופגעתי. ופגעתי... שוב שוב ושוב... בעצמי... עד היום יש רגעים ושעות בהם אני עדיין נלחמת באותם כוחות שהרגילו אותי בהם יום יום להרוס את עצמי.. להכאיב לסובבים החשובים לי ובמיוחד לפגוע בי.. אבל המאמץ הזה של לקום אחרי כל מאורע שקורה ולא להתייאש נותן מלא!! נכון, זה לא נראה! ויום אחרי יום נראה שחור יותר מקודמו... אבל ככה זה- יש שקיעה - עדיין יש בה מעט מן האור.. ואז מחשיך יותר ויותר ויותר ויותר... עד שמפציח השחר ומאותו הרגע רק יהיה יותר ויותר אור! איתך... מחזקת אותך להתמיד. בכל בכי של קושי לזכור שעכשיו את עוברת עוד שלב בעלטה לקראת בוא האור הניכסף.. שולחת חיבוק, אפשר?! (נסי לחוש אותו- בבקשה..) מתמודדת.
מאד מאד מבינה אותך, את הגעגוע הזה דוקא אל מי שהכי פגע בך. במובן מסויים התחושה היא שאם יהיה שוב קשר עם מי שכל כך פגע, אולי זה יתהפך והפגיעה תמחק או תשכח, שהפוגע ישתנה והכל יחזור לקדמותו כאילו לא הייתה פגיעה בכלל. לא יודעת אם זה מה שאת מרגישה, כך אני רואה את זה, כך מרגיש לי שזו הדרך היחידה להחיות את המוות שבפנים, הרצון לפגוע בעצמי כדי להרגיש שיש שם משהו חי, שאני בחיים.... באשר לתערוכה, יבוא היום שאת תציגי בגדול את יצירותיך ותהיי נוכחת. זה רק עניין של זמן שבו צריך ללמוד לסגל לעצמינו את המודעות לרצות להתקיים למרות הפגיעה ועל אף שזה קרה ולא לרצות להעלם, כי זאת לא את שצריכה להעלם. שולחת חיבוק אם זה בסדר, שלך - מציאות אחרת
גרמת לי להבין בעצמי ע"י מילותייך עוד פן שאני עצמי לא כ"כ מבינה.. קשה לי קצת להסביר את עצמי כרגע ב-אילו מילים.. ואיך בדיוק זה עוזר לי.. אבל רציתי לומר - תודה! (בהסבר שלך למה פוגעים בעצמינו - נתת לי עוד כיוון חשיבה.. ולא ארחיב כרגע ברשותך..) את מחזקת המון, מקווה שתצליחי גם לחזק אותך! מתמודדת.
