סיפור

תודה לכל הבנות שהגיבו לי בפורום,זה מרגיש פחות לבד אפילו שזה מסך מחשב. וזה שאני בארץ וגם אתן,עושה את זה לפחות פסיכולוגית -ליותר קרוב. אז יצאתי החוצה,וכנראה שבאמת שום דבר לא קורה סתם,כי בפתח הבניין ,בו הדירה שאני משכירה עד שאחזור ללונדון,עומדת לא אחרת מאשר המרצה שלי מהלימודים בלונדון! אני מסתכלת וחובטת בעצמי חזק לברר אם אני חולמת או שמא מנותקת מהמציאות הישראלית שכאן הכל כל כך קטן. מה את עושה כאן? אני שואלת אותה והיא בהתרגשות אופיינית מספרת שהבן שלה גר כאן עם אישתו שהיא ישראלית.. דיברנו עוד קצת והיא לפתע שואלת אם אני בסדר ובכך הבנתי שאני לא נראית בסדר. ופתאום משום מקום וללא תכנון מוקדם (כמובן)- אמרתי לה לא,אני ממש לא בסדר היא לא נבהלה מהתשובה לשמחתי,וקיבלה על עצמה את האחריות שבשאלה שלה.. מה קורה? היא שואלת ואני אומרת לה שאני לא מרגישה טוב ושאיני יודעת לאן אני הולכת או מה אני אמורה לעשות עכשיו. ומשום מקום היא שואלת מה עם התערוכה שלך? ואז פרצתי בבכי.. לא סיפרתי לה על האשפוז או על למה אני בכלל בישראל,אבל סיפרתי לה שפספסתי את התערוכה שלי והיא אמרה לי אני יודעת איך את יודעת? אני שואלת אותה והיא מספרת שהאוצר של התערוכה הוא אבא שלה!! הייתי בשוק ואמרתי לעצמי שאני בטח הוזה או משהו כזה.. לא סיפרתי בבית הספר שאני מעמידה תערוכה,רק לכמה אנשים שהיה לי חשוב שיקחו בה חלק.. ואל האוצר הגעתי בעצמי,חיצונית.. פחדתי לרגע,אולי שון (האוצר) סיפר לה שהייתי במצב לא טוב ולכן לא הגעתי.. אולי הוא לא ידע בכלל שהיא הייתה מרצה שלי אבל זה פחות הגיוני כי ידע שאני לומדת אמנות בביהס בו היא מלמדת. הכל התחיל להיות כבד.. פתאום הרגשתי שאני רוצה לעלות חזרה לדירה ושוב לא לצאת. הרגשתי ששוב מנצלים אותי ועובדים עלי ולוקחים ממני את השליטה. היא אמרה שהיא נשארת עוד שבוע בארץ ואז חוזרת ושאם אצטרך משהו שאתקשר מיד,השאירה את מס הטלפון שלה.. כמה נחמד מצידה,אני חושבת אבל גם מפחדת ממנה פתאום ולא מצליחה להבין למה היא עושה את זה בשבילי. אני חוזרת למעלה נשכבת במיטה ושואלת את עצמי wtf?? העולם הזה קטן,קטן מידי בשבילי ואני לא מעוניינת להמשיך בו. בלילה יצאתי שוב,מתוך מחשבה רצינית ובטוחה שאם אני לא רוצה יותר לחיות מה אכפת לי לצאת החוצה? מקסימום הנורא מכל יקרה.. ואז נשאלת השאלה,מה הוא הנורא מכל? הרי,כבר חוויתי אותו. אני יוצאת החוצה מכוסה בבד שחור,מרגישה מטופשת מאוד,לא קשורה ובאמת-לא קשורה..אני נכנסת לפיצוציה וקונה לי בירה,ואז מתיישבת על מדרגות של בניין והבירה נגמרת ואני קונה עוד אחת ואז עוד אחת. ואז,שכחתי איך מגיעים לדירה.. אני מרגישה את החרדה מחלחלת בי ואת הכל מתחיל לצוף ולעלות לי בגרון,אבודה,חסרת שליטה מוחלטת,ללא כל משמעות שיכורה וגם טיפשה. אז אני מתקשרת אליה למרצה,היא הגיעה ולקחה אותי לדירה שלי. כמה טוב להיות קשורה למסגרת..כמה טוב להרגיש את השבת,כבר שכחתי שיש לה עוד משמעויות מלבד געגוע לתל אביב.

שתיקה יקרה. קראתי את הדברים שכתבת ובהרגשה שלי מה שקורה לך עכשיו פשוט מרגש. שמחה בשבילך שיצאת החוצה ושמחה שפגשת את המרצה שלך. ושמחה גם שיצאת בפעם השניה.... דווקא הפעם זה ש"העולם קטן" פעל לטובתך. המרצה הזאת בחרה להושיט לך יד ולהיות שם בשבילך. לא מרגישה שיש לה איזו שהיא טובת הנאה מי זה. היא פשוט רוצה להיות שם בשבילך, והיא הוכיחה את זה כשהיא באה לקחת אותך לדירה..... תעזרי בה לפי מה שנכון ומתאים לך. השליטה עדיין בידיים שלך גם אם תעזרי במרצה הזאת כי את זאת ששמה את הגבולות. יש אנשים טובים באמצע הדרך והמרצה כנראה אחת מהם. לא כולם רעים ורוצים לפגוע, יש גם אנשים טובים בעולם הזה. ועוד דבר, נראה לי שאת בכל זאת רוצה לחיות, למרות שמרגיש לך שלא, פשוט כי היה חשוב לך להגיע הביתה בשלום והתקשרת אל המרצה לצורך העניין הזה. זו הוכחה בשבילך שכן איכפת לך מעצמך ועוד הוכחה שהמרצה באמת רוצה לעזור לך בדרכה. פשוט תאפשרי לה..... אין לך במה להתבייש. זאת לא את שצריכה להתבייש אלא מי שפגע בך. שתהיה שבת טובה מלאה באור ותובנות. שלך - מציאות אחרת

רק- שאני מזדהה מאוד מהכיוון שלי.... בהצלחה!

שמחה לראותך כאן מצטערת על הפחד שמוביל לחויות קשות את מרגשת ואני מאמינה בך את רק צריכה לראות את השביל שמוביל לדרך אל האור את יכולה! את פחדי לבקש ולמצוא את הדרך אידה מומחית לטיפול בנפגעות קיפה מינית פסיכותרפיסטית MSW אור הנפש