עבר ודבר לא עבר
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
היי שוב מוזר לי שאני פונה לכאן,מרגישה שאני מדברת עם המחשב,למרות שברור לי שמאחורי כל מחשב שעונה ישנו אדם שמרגיש דומה-אולי. פתיחת התערוכה שלי הייתה אתמול,היום עוד הגיעו אנשים לראות ואני הרגשתי על סף בריחה,עמדתי שם והתאמצתי לחייך ולהסביר על כל עבודה ועבודה וכל הזמן אמרתי לעצמי שבחיים לא יבינו כמה קשה עבדתי על זה. אני כבר שנתיים וחצי עובדת על התערוכה הזאת ומבטיחה לעצמי שלא אפסיק באמצע כמו כל דבר שאני עושה. קשה להמשיך עד הסוף,תמיד רע פתאום ותמיד כואב לי בראש והרשעים בראש לא נחלשים. קרו דברים טובים,קנו ממני שלוש עבודות ועם הכסף שקיבלתי אני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים והמחשבות נשארות רעות,למה? מי צריך את הכסף,אני לא יוצאת ולא קונה שום דבר חוץ ממצלמות וציוד. הייתי רוצה לכסוך/לחסוך? לבית,שלא אצטרך לצאת ממנו לעולם כי הדבר הכי קשה לי זה לעבור דירה בכל פעם. אבל אין לי שום תקווה שיהיה לי אחד כזה,או משפחה לאכלוסו. כרגע אני בבית חולים,נראה שמכל הלחץ של להספיק הכל ולהעמיד את התערוכה כמו שרציתי בדיוק,וכל המעמד הזה עם כל האנשים שסביבי אני מרגישה כל כך לבד. בלילה לא הצלחתי לישון והכל כאב לי,הרגשתי שאני עומדת לאבד שליטה ופגעתי בעצמי,לא ניסיתי להתאבד אבל הרגשתי מטומטמת,טיפשה וכל כך היה לי רע שכבר הרגשתי שאין לי ברירה ועשיתי שטות. זה רע מאוד שאני פה מאושפזת כי אני צריכה לחזור לגלריה ביום שני אחרי הסופש אני לא יודעת למה אני כותבת את כל זה,אני מרגישה מאוד לבד במיוחד כאן בבית חולים. לא הוצאתי מילה מהפה שלי מהרגע שהגעתי לפה,קשה לי לדבר ומרגישה שזה מיותר. ידיד הגיע לבקר אבל לא הצלחתי לדבר. מרגישה שאם אפתח את הפה שלי אני אקיא. ממשיכה להיות טיפשה.. לא אכפת לי מה יקרה,לא אכפת לי שכואב לי,התרגלתי. אכפת לי שהעבודות שלי תלויות שם בגלריה בלעדי גם לא אכפת לי כבר מהתערוכה. אני רוצה שקט מוחלט ואין לי כזה ואף פעם לא היה לי ולא יהיה לי. תודה על המקום הזה,לא יודעת מה הוא נותן לי מעבר לרגע בו אני שולחת את מה שכתבתי,מיד אחרי הכל חוזר להיות רע.-וגם אין צורך להגיב.. סתם צריכה להרגיש שאני מדברת. מעריכה את זה.
שתיקה יקרה- כמה טוב לשמוע ממך!! כל הכבוד על זה שלמרות כל הכאב התהומי בפנים כן פתחת את התערוכה שלך- זה מראה על משהו מאוד חזק בתוכך! אני מכירה ומזדהה עם המקום של הרעשים בתוך הראש- החוסר שקט והכאב הבלתי נסבל- עצוב לי לשמוע שפגעת בעצמך ושאת לבד בבית חולים!! אני כן רואה שיש ניצוץ של רצון לצאת מהמקום בו שאת נמצאת- את כותבת ומשתפת וזה המון!!! לא יודעת מה עוד את צריכה כרגע- רבל חשוב לי להגיד לך שאפט לי ממך ושאת לא לבד- כאן בשבילך- ינשוף
יקירתי, מכירה מאוד מקרוב את התחושה שאת נלחמת לעשות דברים ולהמשיך בחיים כרגיל ומעבר לזה. שלא ידעו שלא יראו מה עובר לך בפנים... אבל כשהכל נגמר או בעיצומו מרגישים כ"כ קשה כ"כ רע... חושבת שזה בגלל שאנו פתאום מרגישות שאין באמת אדם שיודע כמה מאמצים נדרשו ממנו כדי להשיג את מה שכולם "רואים".. וזה הרגע בו אנו מרגישות לא שייכות... לא מובנות.. לבד... מין ניתוק כזה... רגע בו אנו רוצים שכן ידעו... שיבינו... פתאום הכאב גם מציף הכל.. לא נותן לנו לשמוח באמת- חייב להרוס תמיד... בכל שמחה והישג נותן מירמור כזה- נקודה שמעיקה ולפעמים מצליחה להרוס הכל... עד שלומדים לתרגל ולשנות את ההרגשות הללו.. כואב לי שאת שם.. בבית החולים... עם מילים בבטן. ללא קול... ברור לי שמה שהוצאת כאן- בגבורה! זה חלק קטנטן של משהו שנפתח אצלך, ורוצה לשחרר... אני רואה את זה כהתחלה של דרך אומנם קשה מאוד וארוכה אבל עם עתיד וורוד וחי יותר.. שזה ישתלם!! כ"כ ברור גם העניין שרשמת- שידיד בא לבקרך ולא הצלחת לדבר... ובבית החולים לא דיברת... יש חשש! יש פחד! מה יקרה אם....?! איך ?! מה לומר?! יהיה מי שיבין באמת?! יהיה מישהו שיתמוך?! האם יזלזלו?! מה יחשבו?!.... שולחת לך חיבוק חזק! אל תוותרי על חייך! אפילו כשקשה. וזה קושי שלא ניתן לתיאור לאנשים שלא מבינים מה קורה אצלך בפנים... את גיבורה! את שורדת כל כך ומתמידה בכל המישורים בחייך.. אולי הגיע הזמן בו תנסי להסתכל על הקשיים ולעזור לעצמך להסדיר הכל.. השתיקה בה כינית את עצמך היא גם שתיקה שלך (ובעצם של רוב הנפגעות כלפי מה שעברו...) שמחה שגילית את האפשרות לדבר לכאן.... מתי שאת מרגישה צורך כזה... פה כדי להיות איתך. ממני- דמות אמיתית, מתמודדת כמוך בחיים שמאחורי המחשב.......
טוב לראותך כאן מצטערת על הפגיעה בעצמך ועל האישפוז נסי לקבל את העזרה קבלי את מה שמנסים לתת ולהעביר אלייך. אני יודעת שאת מרגישה מאוד לבד ואולי בכל זאת כדאי להיות בהשגחה. נסי להרפות כדי להצליח זה נפלא שהתערוכה שלך יצאה לאור זה גם סוג שבירת שתיקה סוג של שפה של דיבור אבל זה לקח ממך המון כוחות נפש לא רק לפתוח את התערוכה בודאי גם להכין את החומרים שיצאו מהנפש שלך בדם ויזע זו הדרך שלך לבטא את הכאב העצור שם והדרך למילים ביום מהימים. מחזקת אותך מברכת שתתחזקי ותצליחי כאן בשבילך אידה פסיכותרפיסטית MSW מומחית בטיפול בנפגעות תקיפה מינית אור הנפש
יקרה אני איתך ..אין לי הרבה מילים כל כך ממזדהה עם המקום שאת נמצאת בו שנגמרות לי המילים . סליחה ענקית וחיבוק לעידוד
