אשמח לחוות דעת

שלום, אני מתקרבת לגיל 30 והתחלתי טיפול פסיכולוגי בגלל הפרעות חרדה שסבלתי מהן לאחרונה. במהלך הטיפול החלטתי לחשוף את הניצול המיני שעברתי במשפחתי מצד אחי הבכור כאשר הייתי ילדה קטנה. הניצול המיני נחשף (אך לא במלואו) עוד כשהייתי נערה צעירה והתגובות שקיבלתי מהורי היות ולא ממש פירטתי מה עברתי הן ש"זה קורה" ,סוג של מזעור של הטראומה שעברתי. מיותר לציין שהם גם לא ממש ניסו לחקור אותי ולהבין מה בדיוק קרה שם אלא פשוט עודדו אותי לקבור את זה בעבר. כעת אני מבינה בעקבות הטיפול שתקופת ההתבגרות הסוערת שלי, הפרעות האכילה, והאובר רגישות שתמיד אפיינה אותי הם פרי הניצול למרות ששנים הרגשתי שאני לא כועסת ,לא על אחי ולא על הורי . כעת אני כותבת לכם לאחר שחשפתי את הנושא שוב בפני הורי ,הפעם נכנסתי לפרטים ונתקלתי בבלבול וגם קצת התגוננות בעקר מצד אמי ועכשיו אני שוב מרגישה אשמה מאוד. אני מרגישה ששוב פתחתי איזו תיבת פנדורה ושאני מסבה סבל להורי שאני מאוד אוהבת ופתאום גם אני סובלת מזה שוב ואני תוהה האם זה היה חכם בכלל לפתוח את זה שוב ואם זה לא מסב לי דבר מלבד צער אז האם בכל זאת יש דברים שכדאי לקבור בעבר?

שלום לך בלה! מה אומר לך, אני נמצאת במצב דומה... כשחשפתי לראשונה צפו המון מחשבות כמו שאת מתארת- הסבל ש"אני" מסבה להוריי ולמשפחתי ועוד.. גם הגעתי (ולפעמים זה תופס אותי גם היום) לפעמים שאמרתי "הלוואי ולא הייתי מספרת וקוברת את זה היכן שהוא.... אבל- אני לא מאמינה שזה נכון לעשות כך. הטיפול תורם הרבה להבנה לפירושים ולעיבוד נכון שבס"ד יוביל ל"חיים" וללא ל"אובדן" שהרי הטראומה מקשה בצורה הזויה על החיים... וגם אם היא מודחקת היא צצה מידיי פעם.. (טיפול אינו משכיח אלא מעבד ומקל מעט למרות שהרבה מהזמן זה כואב וקשה לא פחות..) דברים כאלו טרגים נוטים לרוב להתפרץ ו/או להשפיע על מהלך חיינו בכך שאנו נפעל וננהג לפי הטראומה כמובן באופן בלתי מודע.. אנו עלולות להעתיק תחושות וחוויות וכד' (עד כדי דברים הזויים) בלי לדעת שאם רק היינו מעבדות את ה'חוויה' המצב היה (קצת/הרבה) שונה.. יפתי, מנסיוני- למדתי שצריך זמן לכל דבר. זמן לכאב המסויים הזה וזמן לכאב השני וכן הלאה..גם למחות.. יש זמנים שהכל בא בייחד... ושם צריך עבודה, במה דחוף יותר להתעסק.. למרות שהתחושה הכללית זה שהכל רע וכלום לא בסדר ואין מוצא וכו'. עם כוחות אדירים מאמינה שעם קצת זמן (שנראה כנצח) מקבלים כוח נוסף ואז יש אפשרות שוב לעבד את הכאב והקושי וכו' מבינה כ"כ ומזדהה עם תחושותייך!! ממליצה לך להתמיד רק כפי כוחותייך ולהמשיך להקיא כל מה שיעלה לך. מאמינה שלאחר עבודה זו תצליחי לראות אור. להבין שאינך אשמה! ושמגיע לך שיקשיבו לך לפחות עכשיו בזמן הזה. אל תצטערי שסיפרת- למרות שאני כ"כ מבינה מהיכן זה מגיע.. אבל זה הדבר הנכון לעשות. כדי להציל את עצמך! ואת שווה המון!! מחזקת אותך למצא את הכוחות לעבור את המסע ה- לא פחות קשה מהטראומה... בגבורה! המון בהצלחה!! מתמודדת.

אני מרגישה שאני חייבת להבהיר משהו, מאז הרגע שחזרו אלי הזיכרונות והידיעה שעברתי את מה שעברתי (סביבות גיל 12, הניצול עצמו היה בגיל 6) באופן הזוי שכזה חייתי עם זה בשלום. במהלך גיל ההתבגרות חשתי כעס מסוים אבל בעקר כשהרגשתי שלהתנהגות הפרועה שלי יש לגיטימציה בגלל שעברתי את מה שעברתי. אפשר לומר שהשתמשתי בזה כתירוץ כלפי עצמי לא פעם. עברו השנים ובכל פעם שחשבתי על זה או ששוחחתי על זה עם בני הזוג שהיו לי לאורך השנים תמיד המעטתי בחומרה של המעשה בעקר כי הקשר המשפחתי ההדוק נשמר למרות הכל וכנראה כי בעת שחשפתי את הפרשה בגיל מוקדם נאמר לי ש"זה קורה" ושעלי להמשיך הלאה וכך עשיתי. או לפחות ככה חשבתי שעשיתי. גם כשפניתי לטיפול זה בכלל לא היה קשור לפרשה הזו אלא כי החרדות התחילו לנהל את חיי מה שהתחיל להרוס כל חלקה טובה בכל תחום בחיי (קריירה,זוגיות,חיי חברה וכן הלאה) ורק אז כשהמטפלת אמרה לי שהחרדה היא אמנם לרוב תורשתית אבל עלולה להתפרץ מטראומה שעברתי בחיי -הנורה הזו החלה להבהב. הבנתי פתאום שאחד הקשיים שלי בחיים שמוציאים אותי מאיזון זה כאשר אימי ממעיטה בעצמה של רגשותיי בתחומים שונים והבנתי שהמקור לכאב הזה בא משם כאשר היא המעיטה במה שקרה לי ולא באמת כאבה את כאבי. מה שאני מנסה לומר זה שאני לא מרגישה שהטראומה ניהלה את חיי במודע עד כה אבל לאחר שהתעמקתי ועשיתי "וי" על כמעט כל השלכה פסיכולוגית לטראומה הזו (הפרעות אכילה, דימוי עצמי נמוך, דיכאונות, חרדות, קשיים חברתיים וכן הלאה)אני מגלה שהכעס מתחיל לעלות בי מחדש וזה מפחיד אותי כי אני פוחדת לחבל ביחסים ביני ובין הורי ולהסב להם סבל על משהו שהצלחתי לחיות איתו כל כך הרבה זמן. אני מניחה שלכל דבר יש סיבה ולא סתם צצו לי החרדות האלו שהתחילו לנהל את חיי אבל אני פוחדת שאני נכנסת למקום שאני לא יודעת איך אני אצא ממנו ויותר גרוע איך הורי שאני כל כך אוהבת יתמודדו איתו. התרגלתי כל כך הרבה שנים לבטל את עצמי, לבטל את כל הסיפור הזה ,לחיות בתחושת החריגות הזו שכמעט והגדירה את האישיות שלי שהיום אני מבינה שמה שעברתי זה חלק ממני ו"למרוד" כנגד זה אחרי כל כך הרבה שנים זה כמעט כמו למרוד בעצמי ולכן אני מרגישה שאולי אני מסבה להם ולי סבל לחינם... מאידך מה שנאמר אי אפשר להשיב, אני רק מקווה שהתהליך הזה לא יגבה מחיר כבד מידי. תודה רבה על ההבנה.