זמן מטריף (לשלילה)
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
יש לאחותי יום הולדת... בא לי לחבק אותה... לאחל לה את הטוב שבעולם... אני מוצפת... בא לי את אחיינים שלי... מתגעגעתתתתת למה זה צריך להיות ככה???????????????????????????? :_(
זה לא צריך להיות ככה. זה גם לא חייב להיות אחד משני הקצוות שהם קשר בניכן או ניתוק מוחלט. זה עדיין יכול להיות משהו באמצע, והיות ואחותך לא עשתה לך שום דבר רע, את יכולה אולי להתקשר ולהגיד לה מזל טוב..... זו בחירה שאת צריכה לעשות.... בהצלחה, ואם לא מתאים לך, קטונתי, אין לי עוד עיצות... שלך - מציאות אחרת
יפה שלי זה לא חייב להיות ככה את יכולה להחליט גם אחרת את יכולה להרים אליה טל' ולברך אותה ליומולדת שלה כמובן אם מתאים לך לפחות תשמעי את הקול שלה הרי היא לא אשמה בכלום נכון? לפחות בינכן הקרח יכול להישבר אולי שווה לנסות? רק את מחליטה מאמי בהמון אהבה חטולית
החלטתי לכתוב לשניכן היות וייעצתן אותו דבר.. אין לי מושג למה חשבתן שלא ניסיתי.. אבל- בהחלט ניסיתי ואני תמיד מנסה להמשיך את הקשר עם אחותי אומנם בורה קצת (-הרבה) פחות הדוקה. אני זאת שדואגת להתקשר כל כמה זמן ולשמר את השייכות שלה למשפחה.. אבלל מנגד יש את בעלה שמהרגע שאמרתי לו עד כאן הוא לוקח אותה כמה שיותר רחוק ממנו כדי שלא נספר לה וכד' והיא - במקום לברר את הסיבה - מושפעת ממנו ומפתחת כעסים ומתרחקת יותר- היא ממנו ולא להיפך! להתקשר אליה- ברור שעשיתי יותר מפעם אחת.. כבר משבוע שעבר.. ואפילו רציתי להיפגש איתה וכד' אבל היא לא עונה ולא חוזרת אליי.... חשבתי לסוע עד אליה (היא עברה לגור רחוק...) אבל חששתי לא יודעת אם היא תהייה בביתה ו/או אם בעלה יהיה שם.. ואיך ומה.... פחדתי גם לנסוע לבד .... ולאחר שראיתי שאין מה לעשות כרגע לפחות.. כתבתי כאן... את ברכות ה-מזל טוב אאחל לה כנראה בזמן אחר שהיא תענה... כמובן שאיני שופטת אותה אבל זה מקשה עליי המון... שאני זו הפגועה בבית ואני זו שמנסה לקרב את אחותי.. אימי טוענת שאם לא מספרים לה - לפי דעת תורה, עדיף שתחייה איתו בשלום עד כמה שאפשר... אבי גם איכשהו מתקשר רק מידיי פעם אחיי בעיסוקיהם ואני במקום לטפל בי- אני מוצאת את עצמי חושבת הלוואי ולא היה קורה הנתק הזה ולא הייתי מספרת והכל היה 'כרגיל' מנסה מאוד להיות איתה... אבל היא מאוד קרה אליי ואלינו... בטענות כלפיי "אני יודעת שאם אני הייתי רווקה- הייתי עושה הרבה למען אחותי הנשואה" וזה מעצבן לשמוע כי כמה שיכולתי- לא הייתי מגיעה אליה הרבה לעזור לה כי ידעתי שאם אעשה זאת הוא יפגע בי שוב... אז הייתי הולכת רק כשהיא הייתה קורסת וחייבת עזרה, בידיעה שאני עלולה להיפגע... אבל מרוב שרציתי אותה... הלכתי... (רוב אם לא כל משך הפגיעה הייתה בבית שלי כי מיעטתי ללכת אליהם) וכשהיא 'מאשימה' אותי בזהה שאיני עושה הרבה בשבילה זה קשה וכואב.. אבל אני מאמינה שזה לא היא חשבה זאת אלא בעלה מדגיש לה את זה כדי שיווצר הנתק הזה... אני לא אפסיק לנסות כמה שאוכל ליצור עימה קשר.. מקווה שעכשיו המשפט- למה זה צריך להיות ככה- יותר מובן... תודה על תגובתכן.. מתמודדת
לא נותר לי אלא להזדהות כל כך... שתהיי בטוב.
את סוחבת בתוכך המון כאב וגעגועים מה שכתבת על אחותך שהיא זו שהתנתקה מכם מאוד כואב -חשבתי שהמצב הפוך , מצטערת שלא הבנתי אותך כהלכה מקווה שאת לא כועסת לדאבוני מכירה את המצב הזה של הריחוק מאוד מקרוב מדובר באחיינית שלי שחיה עם פסיכופת,,,,,,,, וזה גם לא קורה כאן בארץ אלה בחו"ל לא יודעת אם עכשיו זה הזמן המתאים לדבר עליה רק אוכל לומר שהיא חיה תחת תסמונת שטוקהולם וזה בדוק טוב שהבהרת את הדברים כי כך קל יותר להבין,,,,,,,,,, שולחת חיבוק חם ומנחם מתוקה שלי בהמון אהבה חטולית
