אני מפה אבל...

לא בטוחה שרוצה להיות מזוהה עם עצמי. לא יודעת לעשות עם זה שמישהי חולה ואני דואגת לה, שלא מכירה וגם לעצמי. מה יקרה אם אני באמת אהיה חולה במשהו רציני? אין אף אחד שיטפל בי. אבא של הבנות יקח אותן אבל אני לא סומכת וגם לא רוצה לסמוך עליו. אני רוצה להיות נאמנה לעצמי. רוצה לבדוק ולבקר כל הזמן אבל גם פוחדת ממה שאני יודעת ורואה. נמשכת לחברה הבריאה אבל מרגישה שחונקת חלקים שיש להם זכות לצאת ולדבר את עצמם ולספר את הסיפור שלהם. פוחדת לאבד אנשים כמו בהתחלה כשממש הרגשתי אותם נעלמים. ועכשיו הקשרים האלו הם משהו קליל ולא מחייב אבל אין מי שיקח בשבילי את הסיכון הכי קטן, יסטה מהמסלול וישאל אם זקוקה לעזרה, לאוזן קשבת או ישאל איך מסתדרת. מנסה להיות גיבורה. וטכניקות ההתמודדות שלי הן קצת של בת יענה... אבל לא יכולה לטפל בכל מה שצריך טיפול בזמן. רוצה שמישהו גדול ואחראי ירצה לדאוג לי.פיס? הם באמת לקחו את אחד השירים הכי יפים וביזו אותו. לא קניתי כרטיס. לא מתקרבת לאשליות. רק רוצה עזרה עם הבלגן שפה. אימייל מחברה טובה. מישהו שאפשר לקבל ממנו חיבוק מנחם ולהתמוסס. רוצה להיות כולי.

ניכר כי הבלבול, אוזלת היד והלבד מכים בך, שוצפים בך ועוטפים אותך בתכריכים של מוכרחים. אני כאן לחבק מכל הלב. אם את חפצה לקבל ופתוחה למגע מקרב ומלבב. כואבת אותך. כואבת איתך. אני- המיוסרת וממררת בשביל כולנו.

45 יקרה הפחד ...הלבד... הבילבול... כל שינוי מזעזע, מערר, מאיים... מעורר את התחושות הקשות הכואבות... מקווה שתוכלי לקבל את החיבוק הממוסס... להרגיש יותר בטוחה ואני כאן אידה

הפחד הקיומי הזה, להיות תלויה באחרים אם יקרה לי משהו, ומה יקרה עם הילדים שלי? מי יהיה מוכן לעזור לתת מעצמו, לשבש את שגרת חייו למעני? הפחד הזה קיים אני חושבת אצל כולם, ומוקצן עוד יותר אם את אם חד הורית... אצלי הנושא הזה בהדחקה מוחלטת, לא יכולה אפילו לחשוב עליו. מעדיפה לחיות בתחושה שיהיה בסדר. עמוס לי מדיי להתמודד גם עם זה.