ניסיון ההחלטות החדשות - טריגר

מפחדת לצאת בהכרזות, מפחדת להתחייב אלי. זה עצוב כמה כוח ויכולת יש בי כשמדובר באחר וכמה חדלת אישים אנוכי, כשמדובר בי. האני שלי מתחנן בפני שאתחייב לו, שאצהיר בפניו שנוטשת אני את זירת ההכחשה ההעילמות והשקר - לצמיתות ומוכנה אני להתמסר אלי באופן מלא ומוחלט ואני, אני מתבוננת באני הזה שבתוכי ומסרבת לתת לו את המילה שלי. נעה שוב ושוב ושוב, בין המקום שנאחז בערפול, בהכחשה ובשבועה שנשבעתי בכול כוחו לבין רגעים מדודים בהם פתאום הלב חש אמיץ וחי ומבטיח לעצמו שלא ישוב עוד לעמדת הנתק. לא יודעת מה נכון לי, לא בטוחה שיכולה לחיות, מרגישה כאילו בצידה האחד של נפשי מאוחסנים כישורי חיים ונפש נדירים ואלו משרתי אינספור אנשים המצויים בחיי ובצידה האחר של נפשי, זה שאמור להיות מכוונן אלי, פנימה - שם יש חלל אחד גדול, בור עמוק שפעם אחר פעם מתגלה כנטול תחתית, חוסר אונים מוחלט ורצון עז להשמיד אותי, את הילדה ההיא שלא יכולה לא לזכור... לא מצליחה לשמר הבטחה לי, לא מצליחה לשנות את תוכנה הממית והמכלה של השבועה ולהפוך אותו לכזה שירצה בי קיימת. הרי נשבעתי שאשתוק, שלעולם לא אגלה את מה שאני אמורה בכלל לא לדעת, הרי הבטחתי לי ולהם שאהיה טובה ואהיה שלהם ושהכול בסדר, אז למה לעזאזל אני לא מצליחה כבר להיות משהו. עולם של היפוכים, סתירות והסתרות, עולם פנימי בו אין לי דבר ובעיקר לא את עצמי, עולם בו השוטטות הסתמית הפכה כבר ממזמן לסיוט בלתי אפשרי. מנסה להשריש בי כוח, לספוג לתוכי את הידיעה הפשוטה שכבר אין לי מה לאבד ואת מה שאני כה מפחדת לאבד, כבר מזמן איבדתיותוך כדי ניסיונותיי מתגלה הצורך לשקר לי ולומר לליבי שהכול טוב ושהם עשו הכול למעני ולמען מימוש רצוני. מנסה ולא מצליחה, מנסה וחשה פעם אחר פעם, מובסת ומותשת מהניסיון לנסות דברים כל כך פשוטים, כל כך טריוויאלים, מהניסיון פשוט לחיות. מנסה להסביר לקולות המוות שאולי הם צודקים באומרם שאיני ראויה להתחייבות מאיש, אבל להתחייבות פנים, שלי מולי, את זה איש או דבר לא באמת יכול לקחת ממני ובה בעת יש את הקול שטוען שהמוות הוא הדבר היחיד שיכול להיטיב עימי, להציל אותם, להציל אותי מהבגידה שלי בהם. מנסה לרצות בי כדי שיהיה בי די אומץ והכוח להחליט לא לוותר עלי ואז שוב מגיח זיכרוןאחד קטן, ושוב הוויתור מדמה עצמו כניצחון והחוסר יכולת להשמיד אותי - כתבוסה, מנסה להחליט שהגיע הזמן להחליט ושלאמיתו של הדבר אין סיבה אמיתית שהמוות ינצח ומיד ממהר המוות שלי להסביר לי שהוא לא נגדי, ההיפך הוא הכי בעדי, הוא זה שיכול להציל אותי ממני... מנסה לומר לי שההחלטה הגרועה ביותר שעשיתי עד היום הייתה לא להחליט עלי, מנסה לראות איך ההחלטה להשמיד אותי לא באמת שלי ושהיא ניזונה וצומחת בתוכי, מקולות מעורבבים של דמויות שמעולם לא ראו בי ייצור נפרד הזכאי לחיים עצמאיים, מנסה ללמוד שאין לי באמת אפשרות אחרת, אלא לפגוש את אותן דמויות ורק אחרי שאפגוש בהם, אוכל לדעת בוודאות אם קולותיו של המוות השקועים בי, אכן שלי. מנסה להבין שאין לי בררה אלא לדבר עם הפחד, כי כרגע לא רק שהוא משתק אותי, הוא גם גורם לי להיות כל כך הרבה דברים שאני לא, מנסה להסביר לפחד שאני יודעת שאין בו ספק שהוא מגן עלי ואכן שנים רבות הוא היה הדבר שבזכותו ובאמצעותו שרדתי, אבל עכשיו, עכשיו הוא חוסם ממני מלהתחיל לחיות ועכשיו, עכשיו הגיע הזמן שאחדל מלשרוד ואבין ואראה את החיים כאופציה אפשרית גם עבורי. מנסה להפנים את ההבנה שכנראה הסיבה שבשלה עד לנקודת הזמן הנוכחית לא הרגתי אותי, היא כי ישנה אמת אחת המסרבת להיפרד ממני, וגם ברגעים שהיא מטושטשת או מוסווית, עדיין יש לה כוח בתוכי. והאמת הזו אומרת שגזר דין המוות שנדמה לי שאני זו שגזרתי על עצמי, אינו אלא שיקוף מדויק של שנאתם אלי ואולי כשאחליף את השנאה שלי אלי, לשנאה שלי אליהם, אולי אז גם תחושת המוות תוחזר למקום אליה היא שייכת. מנסה לאסוף שאריות של אומץ, כוח, אמת, רצון, תשוקה, משאלה ומשאבים – שעוד נותרו בי, חופרת בערמות האשפה שממלאות את נפשי ודולה כל חלקיק שנותר מאלו – ורוצה להחליט החלטה יציבה ובעלת יכולת הישרדות, רוצה להחליט לבחור בי. מנסה לרצות לנסות, לרצות להמר עלי, הרי גם ככה אני מהמרת על חיי בכול רגע נתון, אז לפחות שההימור יהיה בעל אופציות רחבות יותר מלבד מוות בטוח ואכזרי, מנסה לרצות להעז, לרצות באומץ, להאמין שיש בו יכולת לחיות בתוכי וללוות אותי, מנסה להאמין לו שלא ינטוש אותי ברגעי האמת, שלא יפריד עצמו ממני כשהפחד ינסה לבלוע אותי לתוכו. מנסה להחליט שאני חייבת לנסות, שאסור לי ללכת מכאן בטרם ידי נשאו אותי בשלמות וברציפות והלכו איתי אחורה, את כול מסע עברי והתבוננו בו כשכל חלקי התמונה מופיעים באופן מלא ומדויק על גבי מסך נפשי. מנסה לרצות להוכיח לי שזה כן קשור, שכל מה שאני כל כך יודעת ומרגישה כלפי הזולת, יכול להיות גם הידיעה שלי לגבי עצמי.

היי, "מנסה לרצות", לגבי מה שאמרת על הפחד, אז כן, פחד זה דבר נורא שמונע מאנשים לעשות דברים. כי זה יכול להגיע למצב של פחד משתק, שתא פשוט לא עושה כלום! לא מתקדמת בחיין, ואני מדבתר לע עצמי כמובן, אבל משליכה גם על אחרים. צריך לדעת מתי לא להזין ת'פחד, כי אחרת את לא זזה..

נראה לי שהגבנו אחת לשנייה, בו זמנית. תודה יקירה על התגובה. מערכת היחסים שלי עם הפחד משונה ומורכבת. כי מצד אחד אני האדם הכי לא מפחד ואני מתנהלת ביומיום שלי ממקום של כוח ושליטה, אבל ברגע שזה מגיע לנושאים "שלשמם התכנסנו כאן" {את רואה אפילו לקרוא לילד בשמו קשה לי, כשמדובר בי}, אני מוצאת את עצמי מפחדת פחד שמרגיש לי כפחד קיומי. ברור לי מהיכן הפחד הזה מוזן, כבר הבנתי שאיני יכולה להילחם בו, כי הוא, כלומר הפחד, מבחינתו הוא הדבר ששומר עלי ולכן כל שנותר לי הוא לגייס את שאריות האומץ שבי ולדבר איתו...

קראתי אותך את כותבת מדהים!! "מנסה להחליט שאני חייבת לנסות, שאסור לי ללכת מכאן בטרם ידי נשאו אותי בשלמות וברציפות והלכו איתי אחורה, את כול מסע עברי והתבוננו בו כשכל חלקי התמונה מופיעים באופן מלא ומדויק על גבי מסך נפשי." אני כלכך שמחה שבסוף המכתב המדהים הזה והמרגש את חותמת במשפט שאת מחליטה שאת חייבת לנסות ולהשלים את התהליך ואת לא מוותרת לעצמך בקלות.. באמת כל הכבוד על ההתבוננות האמיצה הזאת פנימה לתוך תוכך והביטוי שנתת לדברים שהעלת מבפנים וההתומדדות שלך איתם היא באמת יוצאת דופן שלך, סמויה

קראתי את מילותיך כמה פעמים, ויכולת ההתנסחות וההבנה שלך פשוט מעוררי השראה. את מבינה לעומק את התועלות ואת המחיר הכבד שאת משלמת על לא לממש את האופציות האחרות והיותר טובות עבורך, ויחד עם זאת מי שמשתק אותך כל פעם מחדש הוא הפחד. הפחד לשנות הפחד לשחרר מימך את אותה שבועה אכזרית שהתחייבת לגביה כשהיית בתוך הכל ובמצב כל כך פגיע וחסר אונים. הפחד היה מה שהגן עליך אז ושמר עליך, והיום הוא מקבע אותך במקום ולא מאפשר לך לזוז. את אומרת בעצמך שאולי ברגע שתפגשי בכל הדמויות האילו תוכלי לדעת האם קולות המוות האילו באמת שלך או שלא. ושאם שינאתך אל עצמך תתחלף בשינאה שלך אליהם גם תחושת המוות תחזור למקום שאליה היא שייכת. אני חושבת שהדבר האחד שיכול לקדם אותך אל עבר המטרה הזאת של להרגיש ראויה לחיים ולא למוות, על אף ולמרות השבועה הזאת שנשבעת, היא להתייד עם הפחד. לקבל אותו כידיד יקר ולא אוייב אכזר ולדעת שאז הפחד הגן עליך ואת שרדת באמצעותו ובעזרתו, ובעצם אולי גם נשבעת בשבועה הזאת מיתוך פחד ורצון לשרוד ולא באמת כי רצית, והיום, היום את כבר לא בתוך התופת, ויכול להיות זה שמדוד את צעדיך ויתן את הטון הנכון עבורך להמיר את השבועה הזאת במחויבות שלך קודם כל לעצמך ולחייך. זה בעצם סדר הדברים בעולם הזה. אנחנו מחוייבים קודם כל לחיים ורק אחר כך למוות. זה מזכיר לי סיפור ידוע בתנך, על שמואל הנביא (אם אני לא מאד טועה) שהייתה עקרה והתפללה לה' שיתן לה בן זכר ונדרה נדר שתיתן אותו לה' ברגע שיגדל כדי שישרת את ה'. ואכן כך היה, אבל היא לא באמת ויתרה על הילד שלה אלא נתנה אותו לה' והלכה איתו. כלומר אפשר לעדן את הדברים ולא לממש את השבועה הגדולה הזאת שנאמרה ברגע של חוסר אונים יאוש ופחד, ולהפוך אותה למשהו שיתמוך בך ויקדם אותך. לחיות את החיים שאת רוצה ומגיעים לך בזכות ולא בחסד ושניתנו לך מ- ה' ולא לתת לאילו שפגעו בך לקחת לך את החיים, כי אין בכוחם לעשות את זה. חייך שייכים קודם כל לך ואת שייכת לה' והוא הקובע היחידי...... אוהבת אותך יקרה. שמרי עליך וכמו תמיד, אם שגיתי במילותי, זרקי אותן לפח. איתך תמיד - שלך - מציאות אחרת נ.ב. על תצטערי על אורך ההודעה. כל מילה שם חשובה ותכתבי תמיד במינונים הנכונים לך. וסליחה שלא ראיתי את ההודעה הזאת ולכן כתבתי לך שהיא לא עברה......

ההודעה אכן ארוכה אבל זה בסדר (רק בקשה קטנה כחולת פיברו נורא קשה לי לקרוא ,אז אם תוכלי בפעם הבאה לעשות רווחים כל כמה שורות זה מקל אבל בשום אופן לא לקצר להוציא כמה שיותר הרי זה משובח ) אז כמו שאמרתי שמחה שכתבת זה עוזר לרכז את המחשבות . ונכון שנשבעת אז כי פחדת למה היום . אני כדי להשתחרר מהפחד כתבתי את הדברים ואחר כך סיפרתי לעצמי שוב ושוב ללא רגש כמו רובוט ואז קל יותר להוציא החוצה . עדין לא התגברתי על הפחד אבל הוא מקבל צורה ..אז יקרה את בדרך הנכונה תמשיכי ככה . בנתיים שולחת חיבוק עם כוחות להתגבר על הפחד