שיר שכתבתי - טריגר

ילדות עשוקה נולדתי זקנה, אישה מרגע הלידה, ילדותי העשוקה, ידעתי את שלא אדע, הבנתי את הלא נודע. הייתי בובה, רובוט בשר ודם, לא חלק מהעולם. אני עוד לא בת שנה, הולכת כמו בובה, נופלת וקמה, מדדה, לבד לבד כל כך בודדה. הייתי טיפשה, פי חתום בנשיקת אימה, רעל זורם בעצמותי, שקט מאולץ הוא תמצית חיי. חייה מתה בתוך גהנום, אין לילה ואין יום, חיים שלמים שם בחוץ, ואני עומדת למות. ובאופן ניסי הגיעה ההדחקה, החיים שאזלו קיבלו עוד מכה, האישה חזרה להיות ילדה, נשמתה לעולם תיהיה אבודה. לא מבינה עדיין מה עובר עלי, רק שהכל כמו מתרסק מבפנים בהמון רעש וכאב לא מוכל. מציאות אחרת

אולי יקרה כמו שאת אומרת לי הגיעה הזמן לחבק את הילדה ההיא ולאהוב אותה כי היא הייתה אמיצה ששרדה ככה את התופת מחבקת מכאן

אכן יקרה, הילדה שהייתי הייתה אמיצה וחזקה והצליחה לשרוד את הגהנום שעברה. אז מה? כל מי שכאן שרדה גהנום וניצלה. יופי אז שרדתי. איזה כיף. נישארתי בעולם הזה לעוד הרבה שנים של להלחם על כל רגע טוב שיהיה נוכח בחיים שלי. נימאס לי מהמלחמות האילו. הילדה הזאת לא זכתה לטוב והשאירה אותי כאן כאחת שלא יודעת להחזיק בטוב ולשמור עליו שישאר. הכל נגמר בסוף עם רע...... תודה על המילים החמות והחיבוק. חיבוק גם לך. שלך - מציאות אחרת

מזדהה עם מה שבוחרת כתבה לך חיבוק נוסף לילדה האמיצה ששרדה.. מקווה שהרעש יחלוף במהרה (: סמויה

תודה על המילים החמות והחיבוק. וכמו שכתבתי לבוחרת, שרדתי כמו כולן כאן, כדי להלחם על כל רגע טוב בחיים שלי, ואני אפילו לא יודעת לשמור על הטוב. פשוט נימאס לי מלהרגיש במלחמה כל הזמן. חיבוק גם לך. שלך - מציאות אחרת

איתך לאורך כל הדרך יקירתי מבינה ומזדהה כמעט עם כל מילה שכתבת למעט שהפוגע שלך היה אביך בי הוא לא פגע גופנית רק מילולית בתחושה שלי שלמוזיקה היתה תפקיד די חשוב בהסבת תשומת הלב ממה שקרה-בך, שופן,,,,, אצלי המוסיקה שנשמעה היתה צליפת החורת עור של אבי על אחי ועל אמי-על זה לעולם לא אסלח לו מחבקת ברכות מתוקה שלי איתך תמיד חטולית

תודה יקרה על המילים הרכות והחמות. וכן למוסיקה היה תפקיד מהותי בלספוג את הקולות האחרים בבית ולעמעם אותם בצלילי המוסיקה הקלאסית, עד כדי שלא יכלו לשמוע את הצלילים האחרים וגם לא את הכאב העמום שלי. החגורה שעפה עלי כל כך הרבה פעמים השאירה בי סימנים מהאבזם שננעץ בי וחלקם קיימים עד היום למזכרת מאותן ההצלפות.והיו עוד דברים שעפו עלי ושבהם חבטו בי, בנס העצמות שלי לא נישברו רק האביזרים שבהם היכו אותי, הם נישברו אחרי שנים של שימוש, נישברו עלי..... זה החלק הפיזי של הפגיעה שלי, יש בו עוד דברים הזויים, אבל הכל שטויות בעיני למול הדברים האחרים, הפגיעה האמיתית.... הדבר האחד שמפליא אותי ומזעזע כאחד הוא איך אנשים מבוגרים לא שמו לב לאיך שנראיתי, למוזרות שלי, לזה שלבשתי בגדים ארוכים בקיץ כשהיו לי סימנים שהיה צריך להסתיר ועוד..... איך אנשים מבוגרים לא חשבו לבדוק מה קורה לי ואפילו לא חשדו בכלום, או שפשוט ילדה קטנה היא לא משהו שצריך להתחשב בו, היא במילא לא תדבר, ואני הייתי שותקת תמיד, לא הוצאתי הגה. מחבקת גם אותך נשמה, התגעגעתי אליך. שלך - מציאות אחרת