סדקים..טריגר

מרגישה שאני סדוקה...כמו זכוכית דקה ושברירית..מכה קטנה נוספת ואני מתנפצת לרסיסים דקים..שקופום..חדים...סדוקה...בכל פעם שזעקתי בדממה נוצר סדק...בכל פעם שהרגשתי שאמות ללא חיבוק ...סדק.. בכל פעם שאבא שלי לחש באוזני את מה שלחש..סדק..בכל פעם שנגע בי..סדק...בכל פעם שבכיתי לתוך הכרית וחיכיתי שאמא תחזור...סדק...וכשהבנתי שהיא לא תחזור...ושהיא התאבדה..מיליון סדקים נפערו בתוכי...ואני נותרתי סדוקה...צמאה לחום..לחיבוק..לאמא...סדוקה ואין דבר בעולם שיכול לתקן אותי.. דמעה

http://btn26546.intellihost.co.nz/controlpanel/uploaded_Gallery_Images/216b.jpg דמעה

נורא עצוב מה שסיפרת. ואני חושבת בעקבות השבוע האחרון בחוויה שלי איך שאין לנו בכלל שום מקום בטוח, בשום מקום לא ממש רוצים להקשיב ולהכיל. אפילו כאן תמיד מרגיש לי שההתבטאויות מקוטעות. כאילו שכל אחת מדברת לעצמה והתגובות בעיקר מתסכלות גם כשלא מעיזים להגיד את זה והכאב והפחד בא ממידה רבה מהמקומות הפגועים. את יודעת מי מבין אצלי המון? הבנות. אבל זה מפחיד. אני בכלל לא רוצה לספר להן. הן לא בעולם כדי לתמוך בי אלא להפך. ואני לא שוכחת את זה אף לרע. ואני? רוצה לצרוח. וכאני צורחת או שלא שומעים או שאני משוגעת. לעולם אין אפשרות אחרת. הלוואי שלא הייתי רגישה כל כך, רואה כל כך, ישר מתוסכלת וכועסת. קשה לי בעולם

פרגמנט צובט את הלב...... שולחת לך חיבוק חם ואוהב. שדה נייר