לסמויה

כן, זה לא מצב פשוט. אבל אני כל כך בספק שיום אחד אחשוב לעצמי כי עדיף שידעו. אני מקווה שזה לא יקרה... בכלל במשפחתי המצב לא פשוט, מורכב מדי ויש לי הורים דתיים ונוטים להיות שיפוטיים. אני מאוד חוששת ממצב שזה ייחשף. לא נעים מה שאימך אומרת אבל אני מאמינה ש"התרגלת" לזה ואת פחות נפגעת...או לפחות מקווה. זה קצת לא נשמע לי הגיוני, אבל זה מזכיר לי חברות שאמרו לי שקרה להן משהו דומה, אבל שם הייתה להן חויה אחרת, לא טראומטית, לא של אובדן שליטה, לא של חוסר אונים, לא של קיפאון ופחד עצום, לא של אשמה ובושה... :/ אני לא מזלזלת בתחושות קשות אחרות שחוו אותן בנות, אבל עובדתית, יש פלאשבקים מחורבנים (סליחה על המילה), יש דברים שמזכירים ומעוררים בי בחילה, יש תחושה של פיצול, יש דברים שמציפים ומחזירים את התחושות הקשות. נכון שאפשר להתמודד ונכון שצריך להתגבר ולקבל את התמיכה שאנו זקוקות לה, אבל שישתקו כל אלה שלא מבינות מה עובר עלינו. :/

לילה טוב.. אני מאוד מבינה את הסיטואציה בה את מסתירה מהורייך את פוחדת על רגשותיהם את פוחדת מהביקורת שלהם אני ככ מבינה את זה כי גם אני הייתי במקום הזה מול אימי ופחדתי שהיא "תשתגע" והנה הפלא ופלא! לא קרה לה שוםםםם דבר.. אז איפה פאקינג הייתי ככ הרבה זמן בפינה הזאת, לבדי. *שנים* אני מבינה שהורייך דתיים. ואת הבושה הכרוכה בכך ומה? אז את עכשיו ב א ר ו ן! ומשלמת מחיר כבד ויקר מידיי של בדידות! וזה לא מגיע לך וזה לא מגיע לך! לא משנה מה יקרה אם הורייך אם יידעו זה כבר שלהם לא שלך לא שלך את- הותקפת מינית חייך התהפכו ברגע נורא אחד ועדיין יש ויהיו לזה השלכות לכל אורך חייך מגיע לך לעמוד מול משפחתך ולספר שנאנסת גם אם הורייך לא יהיו שם בשבילך (כאימי) זה עדיין שווה את זה! למה בנוסף לכל מה שעברת את גם צריכה להסתתר בתוך ארון? למה?! ותבזבזי אנרגיות מיותרות במקום לצעוד קדימה להחלמה שלך? כדי להמשיך הלאה את צריכה להתגבר זה קשה אבל מנסיון אומר לך שהשד בסופו של דבר לא כזה נורא כפי שאנו חושבות עובדה מוכחת- אימי לא השתגעה לא קרה לה כלום! ואני גם לא יודעת אם עד כדי כך אכפת לה את מאמינה?! תראי, כמה תוכלי להעמיד פנים מול הורייך שדבר לא אירע? ושהכל בסדר? במוקדם או במאוחר זה יצוף שיר יקרה. ומגיע לך שיכירו בך כנפגעת בתוך משפחתך ללא שיפוטיות וללא ביקורת אבל אם הם יבחרו אחרת חמודה, ההפסד כולו שלהם! באשר לחברות שאומרות שעברו דברים דומים לטענתן, כן? קצת מוזר שזה לא היה טראומטי עבורן ושאין לזה השלכות אני לא קונה אמירות כאילה משום היותן לא אמינות ולצערי קשה לי מאוד כאשר אני יצאתי מהארון וסיפרתי לה על הפגיעה היא קטעה אותי פתאום צצה לי עם סיפור משלה ו..אמרה אז מה, גם לה זה קרה "חמור פי אלף משלך" לדבריה, נאנסה עי השכן עד גיל 12 "אז מה?" "מה שהיה היה" אירועים שאותם היא זוכרת היטב אבל הפלא ופלא כמו חברותייך אין לה פלאשבקים אין לה סיוטים אין לה חלומות אין לה כלום? ובכלל למה להתעסק בזה כאילו משעמום, רק מי שלא עובד יש לו עם מה להתעסק כך נוזפת היא בי "למה את נזכרת בזה?" זה שייך לעבר, לילדות מי זוכר? קצת קשה לי עם זה כי בקשר אליי אם היא לא רואה את עצמה אז היא בטח לא רואה אותי! ועדיין זה מוזר לי שכל העניין הזה לא גרם ללה לשום טרואמה החיים ממשיכים כרגיל ובעיקר שהיא זוכרת מה קרה לה וזה לא מודחק איך זה פקינג ייתכן?!? עכשיו, עם הסיפור שלי היא גמרה להתעסק ולהתעניין וזאת משום שהיא גילתה שסיפרתי לפניה לבת משפחה אחרת "אני מרגישה מרומה!" וזהו. מבחינתה זה מת. אז סבבה מה סבבה?!?!??!? בא לי שוב להיכנס בה ולנער אותה ולקרוע מעליה שוב את מסכות השקרים והצביעות אבל אי אפשר! היא מתחכמת לי בכל דרך אבל אם היא רוצה ללכת בדרך הזו שלה איתי אז בטח שהיא איבדה אותי כי זה לא ככה. כי כמו שאמרת עובדתית יש את כל הדברים "הנחמדים" שבאים בעקבות ה... גם לאחר שהוא הסתיים זה לא נגמר שם אצלנו זה רק מתחיל ואם כבר הזכרת פיצול אז זה נושא כאוב כאן לכולנו וכל מילה מיותרת אז מרגיז אותי כל הצדקנים למינהם שמנסים להבין ולשפוט ולהיגד גם לי זה קרה ולשפוט את ההתנהגות שלנו שהתעסקות שלנו בזה היא מיותרת ופסולה כאילו יש לנו בחירה כשזה מציף אז הכל נעצר זה דוהר בראש כמו רכבת בלתי ניתנת לעצירה למה מכריחים אותנו להתקדם הלאה?! כאילו כלום לא קרה זה בעיני - *מעוות* אני אתעסק עם זה כמה שאני רוצה וצריכה ואף אחד לא יגיד לי מה לעשות! (מצטערת על האורך) שאני מוצפת אני יכולה לכתוב מגילות ויש לי הרבה מה להגיד.. (: שלך, סמויה

את, אני אוהבת לקרוא את התגובות שלך, למרות שהיה לי קשה עם הניסיון לעודד לספר למשפחה, כי אני נמצאת כעת בשלב שאני לא מאמינה בזה שזה יטיב לי- בכלל לא. אבל גם נכון לומר שלא קל לשמור, שאני מוציאה על זה אנרגיה. אלא שכעת אני מעדיפה להוציא את האנרגיה הזו מאשר אנרגיה הרבה יותר גדולה משאצטרך להוציא אם וזה ייחשף. בשבילי כרגע זה מפחיד לחשוב על האפשרות הזו. אבל רציתי להגיד לך, תודה. שאת כאן בשבילי ובשביל השאר. שיש לך את הכוח לתמוך ולהבין ולשתף, זה עושה לי טוב. ואת צודקת, שישתקו כולם, נתעסק ונדבר על זה כגודל הצורך שלנו. זו הבריאות הנפשית שלנו ואנחנו חפצות בה, זו הסיבה שאנחנו עוסקות בזה, מתוך השאיפה שזה יקל עלינו. כך אידה התייחסה לזה גם באחד מכיתוביי פה. לילה טוב, שלך שיר :)