עצוב לי
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
ואני עייפה כל כך. ויודעת שאסור להשבר יותר עכשיו. זו שנת המבחן. והמערבולת הגדולה שנשאבתי לתוכה השבוע. אף אחד לא היה בעולם של בחוץ כדי ממש להיות ולתמוך. פחדתי כל כך. ישנתי כל כך הרבה. הגוף אילחש ואילחש ובלב כאב והיה מפחיד. רק המטפל היה והרבה. ואצלי היה מאבק בלתי פוסק לא להטריד אותו יותר מדי כי רציתי כל הזמן לשמוע קול מרגיע ותומך ומייצב אבל פחדתי שאני עוברת את הגבול וימאס לו ולא יכולתי לשאת את המחשבה על זה. יש חברות שמקטרות אבל הן כל הזמן מוקפות במשפחה וחברים ואצלי זה כל הזמן לא מתאים. קשה לי מול אנשים בנפילה. במיוחד בחיים האמיתיים. זה לא כמו כאן שכשיותר מדי אפשר לא לבוא. כל הפצעים נפתחו השבוע אחד אחרי השני. עכשיו נשארה עייפות גדולה ועצב על כמה שהעולם בחוץ לא מבין. תופסים נשים בצורה איומה. בכלל לא מבינים מה קורה לנפגעות. לכתבות על הנושאים האלו יש המון פעמים תגובות איומות. מרגישה עצובה שהקול הקטן שלי לא יישמע, שאני לא מספיק גדולה וחזקה ויכולה להרשות לעצמי להחשף ולחשוף. בסוף גם אני ארצה רק להבריא וללכת הלאה למרות שאני לא בטוחה בכלום עכשיו. רוצה לשכב במיטה ושקול נעים יגיד דברים מרגיעים ויד גדולה תחזיק את היד שלי
פיה יקרה אני מבינה שקשה....וכבר הרבה זמן... לא פעם אנחנו צריכות ומבקשות עזרה...אך פוחדות על כך...פוחדות לאבד את מי שנותן את העזרה...שימאס לו...שלא ירצה...שידחה... קשה להיות במקום של נזקק...מקום "חלש" אני חושבת שיש הרבה כוח בלבקש עזרה...בלא להשאר לבד.... לחפש את הקול המרגיע התובך.... כמה טוב ונפלא שיש לך את המטפל המתאים...שאת בוטחת , מאמינה בו... תאפשרי לעצמך לקבל עזרה כשאת צריכה...את תעברי זאת..אך בנתיים ....תאפשרי... אני מאמינה בך אידה
