מלחיץ אותי ש

לפעמים אני מרגישה כאילו יש לי split באישיות... זה קצת מפחיד, אני רוצה להיות משהו יציב. לפעמים שמחה ומי שהייתי לפני, לפעמים מדוכדכת, קצת כבויה, פוחדת, קצת חסרת הנעה, וכועסת על עצמי ש"התחלפתי". אני רוצה את עצמי, את זאת שאני אוהבת, זאת ששמחה ואופטימית ויש לה מוטיבציה, זאת שיש לה ביטחון עצמי, זאת שלא פוחדת כי היא לא יודעת שאולי צריך לפחד לפעמים ולהסתכל בעיניים קצת חשדניות על אנשים בעולם. ובעיקר אני רוצה לחשוב על עצמי שאחרי כל זה, אני עוד נורמאלית.

אני מצליחה להזדהות. לא יודעת אם זה ממש קשור, אבל לפעמים אני נמצאת ליד אנשים ובא לי לתת להם כאפה שהם כ"כ חסרי חיות ושמחת חיים, ואני לא מדברת עליך, פשוט זו תחושה כזו שאני חיה בין אנשים בלי נשמה, בלי יכולת או רצון להראות איזושהיא חיבה או אנרגיה חיובית. לא אומרת שכולם כאלה, אבל יש תחושה שאנשים איבדו את האנשויות שלהם במירוץ הדורות. משהו מלאכותי כזה, לא נגיש.

תודה על תחושת ההזדהות, שעוזרת לי להרגיש פחות אשמה על כל ההתחלפות הזו... אם זה קשור? אני שמתי לב שמאז המקרה אני זקוקה ומחפשת יותר חום, אהבה והבנה מאנשים. אני רוצה שכולם יהיו נחמדים אליי, אני רוצה שיאהבו אותי, שיוותרו לפעמים, שיחייכו אליי תמיד בחזרה, שידברו אליי גם בלי שאפנה ולא רק שיביטו. את גם מרגישה ככה? לפעמים אני מזכירה לעצמי שלא כולם חייבים לי את זה, ושבאופן כללי פשוט לא כל האנשים נחמדים כמו שאני משתדלת להיות. ולדעתי כן, יש משהו בחברה שלנו המודרנית שהפך את האנושיות לחצי ביונית, אנשים פועלים "על אוטומט", גם בשיחה עם מכרים, כמעט כולם שואלים אותו דבר, כמעט לכולם אין זמן, כמעט לכולם לא בא לשמוע על צרות של אחרים, לכולם יש צרות משלהם ולחצים משלהם, אז הם לא רוצים עוד. וזה קצת כאילו האנושיות מהם והלאה. לפעמים אני מעירה לאנשים או רומזת, אם לא ענו לי ל"בוקר טוב", אני אגיד שוב בקול רם יותר ואחייך... :)

וד.א ברוכה הבאה ומצטערת שלא מגיבה יותר .לא כאן ממש והאמת שלא בשום מקום ממש . בכל מקרה ברוכה הבאה וחבל שהיית צריכה להגיע . סה"כ אנחנו מאוד נחמדים ותומכים .

מצד אחד חייכתי, מצד שני כאבתי... אני מרגישה שזה פורום מאוד חיובי, למרות כל הכאב והעצב שיוצא פה. אני חושבת שכל אחת פה נותנת ומקבלת בחזרה. ומה שבטוח, נותנת ומשתפת, הכי אמיתית שיש, מקום עם אמון, הבנה ותקווה אישית וקבוצתית. תודה לך ולכולכן פה בפורום! 3>

כך את מרגישה וזה דוקא כי את אכן נורמלית יש חלק שרוצה לחיות להנות ויש כאב גדול וצריך לתת מקום לני הצרכים לתת מקום לכאב ומצד שני לא לוותר והמשיך הלאה לתת מקום גם לשמחה והצחוק זה כוח כוח מרפא איתך אידה עו"ס MSW טיפול בנפגעות תקיפה מינית

תודה אידה, איך נותנים מקום לעצב בלי שיפגע לי בתפקוד ובמצב רוח כ"כ? לבכות? פשוט, איכשהו אחרי יום-יומיים אני נרגעת ואז גם לפעמים לא מבינה איך קרה לי שנפלתי שוב, ולמה נפלתי? כי כאילו אני מרגישה בסדר... זו התחושה של הspilt שאני חווה