מציאותי שלי מה קורה ספרי שתפי

גמני מחכה לך מאמי שלי

תודה על שאתן חושבות עלי ודואגות לי, מאד מאד מעריכה וזה לא מובן מאליו בכלל. כעיקרון הפגישה עברה בסדר, לא נבעטתי, להפך, המטפלת אמרה שהיא תעשה ככל יכולתה לעזור לי עם כל מה שאני אביא איתי לפגישה, שאין לה שום התנגדות לסדנאות ושאין לה שום כוונה להעיף אותי מהטיפול. על פניו הכל אמור להרגיש לי בסדר וטוב, ומישום מה אני מרגישה מוצפת ברמות לא אנושיות ושכל עולמי חרב עלי. אמרתי גם לה ואני כותבת את זה כאן, אני מרגישה במובן מסויים שאני מנצלת אותה כי אני מבקשת מימנה לתמוך בי על רקע מה שיעבור עלי כתוצאה מהסדנאות, והיא מסכימה לזה, ומיצד שני למה שהיא תסבול ותעבוד קשה על משהו שלא קשור אליה בכלל, שזה התוצאה מהסדנאות? זה משהו שחוזר על עצמו אצלי תמיד ומנהל אותי כל חיי, הכל מתנקז בסופו של דבר לזה כל פעם מחדש. זו משוואה שאומרת כשאני דואגת לעצמי = אני פוגעת באחרים.... כל חיי המשוואה הזאת מימשה את עצמה. גם עכשיו אני דואגת לעצמי והולכת לסדנאות האילו שטובות לי, אבל הן מאד אינטנסיביות, ואני מיצד שני דורשת מהמטפלת שתתמוך בי לאחריהן, פשוט מנצלת אותה, אין הגדרה אחרת לזה. והיא ענתה על כך שכל עוד היא בוחרת לתמוך בי היא לא משתפת עם זה פעולה ולכן זה לא ניצול. בקיצור לא יודעת להסביר, רק רע לי ברמות, עייפה מותשת, מוצפת, לא יודעת איפה לשים את עצמי. אני כנראה יודעת לשרוד את הרע, את ההתעללות והבעיטות, ולא יודעת לשרוד את זה שמן הסתם ניסיתי לחבל במערכת הזאת של היחסים ביני לבין המטפלת, והיא מצידה הביעה נכונות כן להיות איתי ולא העיפה אותי כמו שהייתי בטוחה שיקרה. לא יודעת לשרוד את זה שטובים אלי ומרגישה רעה ושלא מגיע לי. ומה שנישאר עכשיו הוא לפתוח את כל מה שהכי כבד עלי, יש לגיטימציה לכך ואני עדיין מתה מפחד. מוטב שלא תתייחסו כי אני סתם פתתית ולא ראויה לכך שישקיעו מאמץ בשטויות שאני כותבת. מרגישה שאני משתגעת, ואין צורך ולא מגיע לי שיגיבו על הטירוף שאחז בי. לא מבינה את עצמי בעצמי.... סליחה על כל זה, שלכן - מציאות אחרת