מודה
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
זה מספר שעות שיושבת מול המסך והדברים שוב אינם "נחשבים" לי בראש אינם מצליחים להיות מובעים והתיסכול רק הולך וגובר ואני אינני מסוגלת להסביר לאיש ובעיקר לעצמי מדוע זה קורה מדוע אינני מסוגלת לשתף פעולה בטיפול למרות הרצון שהדברים כן יסתדרו והתהליך כן ימשיך להתקדם ובמקום ולמרות הכמיה העצומה הזו לשינוי ההרגשה שלי כלפי עצמי ההרגשה של הסביבה כלפי היא...... שאני היא זו השמה טריז בגלגלים !!!! נראה לכם נורמלי ניראית לכם נורמלית אני משתגעת,לא????????????
תאמיני לי, אם היתה לי אפשרות להרביץ לאנשים ככה סתם ברחוב, היתי עושה את זה, עד אז מסתפקת בשק איגרוף, זה גם משהו.
החשיפה בטיפול שמה אותנו במקום מאד פגיע ושביר. הפחד להפגע שוב, הפחד שהמידע שנחשוף יפגע בנו או שהמטפלת לא תהיה שם בשבילינו, או גרוע מיכך לא תאמין לנו, פשוט משתקת אותנו ומכניסה אותנו לאלם. אי אפשר לדבר, אנחנו לא סומכות והפחד מהכל ביחד גורם לנו לא לשתף פעולה. הכל טיבעי, לגיטימי ונורמלי. כולנו עוברות את זה, וככל שהאימון במטפלת יתבסס ויהיה חזק יותר היכולת להפתח ולספר תגדל. רק קצת סבלנות ובמקביל לקבל את המצב כמו שהוא ולא להלחם בו. זה יסתדר בסוף ויהיה בסדר. שלך - מציאות אחרת
