עמוס לי מידי, לא סוחבת

רע לי ברמות. אחרי ניתוק רגשי טוטאלי ותחושת וואקום חזר הרגש, באמצעות טיפול מסוג אחר שעברתי ששחרר לי את החסימה והניתוק, אבל קשה לי עם כל העומס שיושב עלי בבת אחת. כל דבר שאני מתקרבת אליו נהרס, הרסתי כבר את הכל ואני הורסת גם את עצמי וכלום לא נלקח מימני. הכל כל כך טעון, עירבוב בין עבר להווה, בין פגיעה לליפגוע בעל כורחי ובלי לדעת. אין לי איזון ואין לי גבולות והכל מרגיש לי שחור משחור, הכל כל כך רע בגלל שהדבר האחד שאני מכירה הוא את הרע. נימאס לי להרגיש כל כך רע, ואין משהו אחר והכל מגיע לי, כי מרוב פחד שכלום לא יחזיק מעמד, כל כך ניסיתי לשמור שהכל התפוצץ לי בפרצוף... סליחה שקשה לי להביע את מה שאני מרגישה במילים, הכל סלט אחד גדול ורקוב מבפנים.... סליחה, מציאות אחרת

מציאותי יקירתי בטח שהכל עמוס לך מידי יפה שלי , אני לא יודעת עד כמה את צריכה לדאוג לזה שכולם יחזיקו מעמד למה את לא משחררת מעלייך את האחריות הזות ? כולם כבר מספיק גדולים כדי להתמודד עם החיים , או לא ? מי מתמודד שם איתך או במקומך ? כשאת מחליטה לקת את כל העולם ואמשלו גם על הכתפיים השחוקות שלך אייך את אמורה להרגיש ? בדיוק כמו שזה מרגיש לך עכשיו! את אפילו לוקחת את האשמה על עצמך כבר מתוך הרגל שחררי מאמי , שחררי אבל באופן דלוף את מה שלא שלך מעלייך גם הסובבים אותך צריכים ללמוד להתמודד עם החיים אין לי שום ספק שהם לא יודו לך על מה שאת עושה ובנוסך גם יאשימו אותך על לא עוול בכפך רק בגלל שאת מנסה נואשות לשמור על כולם אולי כדאי שתחליפי תפקידים ותתחילי לשמור רק על עצמך? כמובן שאני לא מדברת על הקטנים, ברור שהם עדיין זקוקים לך ממליצה לך באמת מכל הלב לא לקחת אחריות על כל דבר "שנהרס" כי לא בטוח שאת באמת אשמה בכך אוהבת -חטולית

תודה נשמה על המילים החמות וההבנה והחום שבמילים. ראשית הילד הכי קטן שלי עוד מעט בן 14, כך שאף אחד מהילדים לא קטן. כולם בעצם יכולים להסתדר בלעדי ואולי זאת הבעיה, שכבר לא צריך אותי. שאני שם כדי לשמור ששום רע לא יגע בהם, בגלל שאני ינקתי כל כך הרבה רע בחיי, ומרוב רצון טוב, הכל נעשה בעצם רע... לא רוצה שיהיה להם רע בשום צורה, וכל אחד בתורו עובר משהו רע, ובעצם אני לא יכולה לשנות כלום. הילד הגדול עבר גהנום ואני עדיין אשמה חלקית, הילד הקטן עבר משהו ולמרות שנורא ניזהרתי, בשורה התחתונה טעיתי כי אין לי גבולות בגלל מה שעברתי, והוא בדרכו בועט, ואני כמו תמיד שק החבטות שלו, וכך בעצם עם כולם. לא יכולה לעצור את זה כי אני קורבן וקל להפיל אותי למקום הזה, ונימאס לי להיות שם, אלא שאני לא מכירה ולא יודעת משהו אחר. לא לדאוג להם מרגיש לי לפגוע בהם וכן לדאוג להם מאפשר לי לטעות ולהם להאשים אותי. זה כמו מן סחרור כזה שאני לא יודעת לצאת מימנו.... שוב המון תודות על הדברים שכתבת, הם נכונים ומדברים אלי אלא שאני במן פלונטר ולא יודעת ליישם אותם. אוהבת ומחבקת, שלך - מציאות אחרת

טוב שאת מבטאת מה את חשה פורקת מעלייך אל תבקשי סליחה זה הרגשות שלך וזה מובן שולחת חיבוק סמיה

תודה יקרה על המילים החמות ועל החיבוק. הייתי זקוקה לזה מאד, ושולחת גם לך בחזרה. מרגישה כל כך פתתית, כי כולם ממש נילחמים, ואני כבר התעייפתי ממילחמות, נימאס לי להלחם על דברים שבשביל אחרים הם מובנים מאליהם. כולם יודעים שצריך לכבד ולא לזלזל באחר, ואני מרגישה שלגבי זה לא תופס. לכולם יש גבולות, בעיקר יודעים לשים גבולות, ואצלי הכל פרוץ, כל כך פרוץ, שאני אפילו לא מבינה את המשמעות של גבולות ורק צריכה להתמודד עם הנזקים של זה. עושה נזק ופוגעת ביקר לי מכל מבלי שאני רוצה, רק בגלל שאני לא יודעת..... פשוט מסוייט והזוי. שלך - מציאות אחרת