התרוקנתי ממילים שהם שלי
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
מסוגלת רק לתת לאחרים לדבר בשמי... ערבה שותקת - ליאור יאדו "התמימות נשברת בין הקירות מבטים אפורים יבשים שביל של כאב רסיסי זכוכיות צעדים זהירים לא בוטחים השמחה זולגת מעיניים סדוקות זרעים של פחד הופכים שורשים להבת הבריאה רועדת ממך השברים עד האופק פזורים המדבר הזה אין בו תקווה לגשם גם לא תפילה עיקשת או כוונה שממה רק ערבה שותקת חולות של תעתוע בלי אמונה בצל גבעות השמש מתכנסת שלום עלטה מתוקה ארץ מקלט ומסתור מבקשת רגע של שלווה דקה אך המדבר הזה אין בו תקווה לגשם ..." דמעה ללא מילים
דמעונת מתוקה שלי לא יודעת מה לומר לנוכח חוסר התקווה הזו רק שאני כאן איתך מאמי מחבקת ברכות ומחכה איתך לכמה טיפות של גשם כמה טיפות של תקווה חטולית
הייתי זקוקה לחיבוק הזה הוא גם סוג של גשם... דמעה
לפעמים צריך לנוח ולתת למילים להתייצר שוב מחדש. הן נמצאות שם רק שהעוצמה שלהן כל כך גדולה שהן מודחקות. להזדהות עם מילים אחרות היא דרך טובה למצוא בחזרה את מילותיך שלך. ומה שעוזר לי למצוא אותן לפעמים הוא חיבוק עוטף ומרגיע. שולחת לך המון חיבוקים כאלו. שלך - מציאות אחרת
תודה על החיבוקים הם עוזרים ככ! שולחת בחזרה דמעה
