טריגר

דפיקה בדלת. אני קופצת. זה ידיד של אמא שבא לשאול איזה פנס של אופנים. אבל זה לא משנה. זה השלוש שניות עד שאני קמה לדלת שמדאיגות אותי. חטפתי קצת מכות. לא כאן. בארץ אחרת. ביבשת אחרת. הוא ברח כמה דקות אחרי זה ומאז אני סתם עוקבת בפייסבוק. משותקת. מתי הוא חוזר לארץ. אם הוא יודע איפה אני גרה. אמא יצאה עם חבר, והבחור המקסים שלי מגיע עוד שעה. ויש דפיקה בדלת. אני מדמיינת את זה. איך אני מסיתה את הוילון ורואה את הקוקו הבלונדיני שלו. אני מדמיינת את המרחק לטלפון ואת המרחק לסכיני המטבח. אני זוכרת שאני גרועה בכל הקטע של להקליד בטלפון נגיעה, ואני קולטת שאף אחד לא באמת יענה בזמן. לשלוש שניות הלב שלי ירד לתחתונים. אני מסיתה את הוילון. גבוה, שחום, שיער קצר. זה לא הוא. זה בסה"כ שכן טוב שרצה שניה פנס של אופניים. אני והפראנויות שלי. הוא אמר לי שאני תמיד יכולה להתקשר. הבחור החדש. ואני מתקשרת. אחרי כמה דקות של השכן בבית שבהן אני משותקת ולא מסוגלת לדבר, אני מתקשרת. הוא לא עונה. חוזר אח"כ בהודעת SMS ששואלת מה רציתי??? אני מתקשרת. הוא צוחק. אבל שלחתי הודעה, הוא אומר, לא הבנת שאני קצת עסוק??... הוא אוכל. או בדרך לאכול. חזר מהעבודה. ואני כאן עם התקף לב בתהליכים מחשבת כל הזמן את המרחק מהסלון לסכיני המטבח. אני אומרת שהכל בסדר. ואומרת שוב. ושוב. וחוזרת. ומשכנעת. בסוף. מדליקה טלויזיה ומחליטה לראות את המשחק של מכבי נגד קאחה. ומקווה שבפעם הבאה שתהיה דפיקה בדלת, לא תהיה מאחוריה קוקו בלונדיני. מצטערת אם זה מפורט או מכאיב למישהי. רשמתי טריגר למעלה. פשוט רציתי קצת לפרוק. לספר למישהו. תודה אם קראתן עד כאן.

כל טריקת דלת כל דבר מקפיץ אותי ומבהיל אותי והמעניין שזה רק בזמן האחרון מאז שיוצאים דברים החוצה . אני קופצת בבהלה שזה מפחיד שאני לא אקבל התקף לב. והזכרת לי עכשיו שהייתי ילדה וההורים לא היו בבית הייתי לוקחת סכין חזאת נשהייתה תלויה על הקיר להגן עליי