לא מוצאת מנוחה ושקט

אתמול הייתי בפגישה דווקא טובה . רק שאולי עשיתי טעות כאחת שרק עכשיו לומדת להכיר שיש לה גוף כמו תינוק התחלתי לשים לב שכשאני רואה אנשים אני רואה רק אנרגיה ורגש לא גוף . מכוון והמטפלת שלי מומחית לשפת גוף ביקשתי מימנה שתשמש לי מראה לאיך שאני נראית . ,וואוו שתי דקות שיקפו לי מישהו לא נחמד בכלל שפת גוף לא נעימה לעין נוקשת מתוחה גברית משהו פשוט לא נעים ,כשהבנתי אחר כך שהניתוק מהגוף שלי וגם של אחרים כאילו גוף זה דבר לא קיים זה מכך שהגוף אשם וכנראה נחשפתי אליו בצורה לא נעימה . בקיצר מאתמול לא מוצאת מנוחה ולא שקטה משהו מפריע לי ואפילו אני לא מצליחה להבין מה רוצה לבכות וכמובן שכלום לא יוצא . נמאס לי מהירידות האלה גם עם הם מגיעות לצורך עלייה . הרגעים האלה מבהירים לי שלעולם אני אשאר שרוטה ולא אשה רגילה ונורמלית נמאס לי בגדול

אני מאד מזדהה איתך ומבינה בדיוק על מה את מדברת. לא מסתכלת על עצמי במראה כמעט רק כשחייבים ואין ברירה. לפני כשנה כשעוד הייתי בקשר טוב עם המדריכה, הלכתי להרצאה שלה וישבנו באולם שכל קירותיו היו מראות. רוצה או לא רוצה ניתקלתי בעצמי במראה ונבהלתי. אני זוכרת ששאלתי אותה איך היא יכולה להתקרב אלי? איך היא לא נגעלת? והיא פשוט חיבקה אותי... אני חושבת ומרגישה שאנחנו מנותקות מהגוף שלנו כי הוא מסמל עבורינו את כל הזוועות שניספגו בו. התחושה היא שהגוף הזה טמא ומחולל ואני לא רוצה אותו, אלא שמה לעשות והגוף הזה מחובר לראש ותוחם בתוכו את הלב? וכאשר הראש החושב מתחבר ללב המרגיש בהקשר הזה, נוצר קצר... אני יודעת בשכל שכל הרשמים והליכלוך מהפגיעה כבר מיזמן לא דבוקים בגוף שלי, ובראש אני יודעת שאני לא אשמה וגם הגוף הזה לא אשם במה שעבר עליו. אבל אצלך הראיה שלך את הגוף שלך ואת השפה שו יוצרת הצפה, אצלי אני לא יכולה לראות אותו וגם לא להזיז אותו, הוא כמו לא חלק מימני ולא נישמע לי, לא מקשיב לי, כי לגוף חשיבה משלו והגיון משלו. בקיצור, אני חושבת שהעבודה היא לנקות את האנטי מהגוף כדי לא לפחד יותר מהגוף ומהתפקוד שלו.... שולחת חיבוקים עוטפים, שלך ואיתך - מציאות אחרת

לא יודעת כלום . יודעת שאני רוקדת מול המראה כבר תקופה ארוכה וזה לא מציף אותי להפך לומדת להכיר את הגוף שלי והשיקוף שהיא עשתה היה קשה לעיכול כאילו משהו זז שם ויצר אי נוחות וכאב עצום . לא יודעת זה יכול להיות באמת החוויה הזאת של לראות את מה שאני לא אוהבת בגוף של מישהו אחר מולי . היה לי קשה לראות איך הגוף הנינוח והנשי שלה הופך ברגע למשהו נוקשה סגור מתוח גברי שזאת בעצם אני . כל חיי הייתי טום בוי ואולי הייתי רוצה להיות קצת יותר אשה . גם יכול להיות שהמקום שאני השקופה פתאום רואים אותה אבל ממש בדיוק בהוויה של איך שאני נראית ואיך שאני מרגישה . וכמו שאמרתי לה מול מראה אמיתית אני יודעת שהיה לי קל יותר זה שהיא שיקפה ממש בזמן אמת ולא אחרי את כל התנועות שאני עשיתי אבל בדיוק והצליחה להעביר את המסר אלי זה היה מפחיד מבאית ממש