משגע אותי איך אף

אחד לא ראה אותי . היום הייתה לי פגישה הזוייה קשה ולא נעימה . כן אני כועסת הייתה לי יועצת שמאוד אהבתי והיא נתנה לי להרגיש חשובה אבל בעצם בהרגשה שלי היא בעצם לא ראתה אותי וכן אני כועסת ופגועה וראבק איך לא ראו אותי . הייתי שמנה ומוזנחת צעקנית ויותר מידי טובה לכולם רק לעצמי לא . איך אף אחד מהמורים והיועצת שזה תפקידה לא ראו אותי איך ............ מילא בבית לא ראו אותי נו אפשר להגיד שאין הורים מושלמים . לא יודעת מבינה שזה בהרגשה שלי אבל אני פשוט גועשת בפנים ולא מבינה למה לא כועסת על אמא שלי כמו על אותה יועצת ..מה עוצר אותי מלכעוס עליה . אלוהים גם עכשיו אני כל כך לבד יודעת שאתם איתי ומרגישה את החום של כולם עוד לפני ששלחתן זה בסדר אבל ההתמודדות בסופו של יום היא שלנו לבד . שמחה שאני יודעת היום שאני יכולה לסמוך על עצמי . חייבת ללכת תודה שאתן כאן

בוחרת יקירתי כולנו נמצאות בתוך אותה קלחת מבעבעת אף אחת לא מסוגלת להבין את שאלת מיליון הדולר אייך אף אחד לא ראה ? ההנחה שלי היא -שלהורים שלנו יותר קל לנו לסלוח מפני שהם מה שהם וכועסות יותר על אנשי מקצוע שתפקידם היה כן לראות כן לאבחן וכן לפעול -וגם הם לא ראו -למה ? אשאל אותך שאלה היפוטתית יקירתי האם כיום במערכת החינוך כן רואים את מה שקורה מתחת לאפם של כל יועצי החינוך ? האם הם כן מצליחים כיום לאבחן את כל אותם ילדים נפגעים? האם הם עושים באמת כל מה שניתן לעשות למענם ? פעם כשאנחנו היינו ילדים המודעות היתה אפסית כיום במערכת החינוך יושבים אפסים שאינם יודעים מימינם ומשמאלם ! במה הדברים שונים ? אז לא היה ידע כיום אין תקציבים כמה אכפתיות באמת ישנה בתוך המערכת ? בהשוואה זו הגעתי לתוצאה של תיקו אפס לכל צד ! כך בדיוק נראים הדברים יקירתי -מאמינה לך שקשה לך לבלוע את חוסר ההבנה הזו נימודו -אין מה לעשות חטולית

אבל אני מאמינה שיש משהו אחר שם . שאולי הסתרנו הכל כל כך טוב לא מבינה שאלתי את המטפלת שלי אתמול איך ...עם הילד שלי היה כל יום אצל היועצת זה היה לא נורמלי כלומר ילד שהולך ליועצת ומסתובב לה בן הרגליים יום יום במשך שנתיים זה לא נורמלי אז איך... האמת לא מבינה רק רוצה ללמוד לשחרר את הכעס והאכזבה שעצורים בי כי זה ממשיך לפגוע בי תודה אוהבת

מצטערת על התחושות שאת מרגישה.. אין לי ככ מה לכתוב לך הלבד הזה כל כך מוכר בסופו של יום את לבד. אני כאן איתך למרות שלא הרבה מרבה לכתוב לך אבל איתך בלב.. מחבקת!!

כי כעס לא פותר כלום. הוא רק מקשה על דברים. והכי קשה זה לנסות להבין למה אתה כועס על אחרים ולאחרים סולח. וזה לאו דווקא עניין של חומרה. פשוט לפעמים אנחנו מעדיפים לסלוח אוטומאטית למישהו שיהיה קשה לנו לחיות עם כעס אליו. ואז פנים כעס יותר מידי לאדם שהגיע לו רק חלק בכעס הזה. פשוט כי עליו זה מותר לתת מודע שלנו לכעוס. כי אפשר גם בלעדיו. תקבלי את זה שאת כועסת על מי שמותר לך ועל מי שאת רוצה. ואולי תוכלי אח"כ לנתח את הכעס ולהבריח אותו. ולהישאר נקייה. ולהתחיל עם רגשות חיובים יותר.

מה יש לכעוס זה כבר עבר זה לא עכשיו . מבינה שהיא עשתה מה שיכלה ומה שהבינה ויכול להיות שהיא ניסתה ואני לא ראיתי . בכל מקרה המון תודה

כל כך מבינה על מה את מדברת ומן הסתם מזדהה מאד עם התחושות, אם כי אני לא כועסת כי לא מצליחה לכעוס על אף אחד, אפילו לא עליהם. הייתי מתעלפת שנים בבית הספר בעיקר בשרותים ותמיד היועצת או אחת המורות הייתה מרימה אותי, ואף אחד לא טרח ולא התעקש לבדוק למה זה קורה? זה לא הדליק לאף אחד נורה אדומה... הייתי מוזנחת ומוזרה בלבוש ובהתנהגות, ואף אחד לא חשב שמשהו מאד לא תקין עובר עלי.... השכנים זכו למופעי ראווה ובידור וראו איך הוא רודף אחרי ומכה אותי בחוץ לעיני כל ולאף אחד לא הזיז, כולם רק נהנו מההצגה. ונכון לא שיתפנו פעולה, אבל זה הסימן הכי חזק שמשהו אכן לא תקין, כי ילד במצוקה מרגיש מאויים ולכן למרות הסימנים הבולטים הוא יכחיש כל דבר... והעניין הוא שבסך הכל היינו ילדות, ובעצם מה ילדה קטנה מבינה, אז התייחסו אולי יפה, אבל בשורה התחתונה, כולם הלכו הביתה בסופו של יום ואנחנו הלכנו אל גוב האריות, לפחות אני הייתי במצב הזה. וכמו שחטולית כתבה, אז הייתה מודעות אפסית, והיום יש אפסים שלא איכפת להם, שמבחינתי באים לעבודה ולא לעבוד, ובטח שלא מוכנים לצאת מאזורי הנוחות שלהם ולעשות משהו מועיל ויעיל.... וממילא לא דברנו אז למה להתאמץ, הלא יצרנו ונתנו להם במתנה את הכיסוי והגיבוי להתנהלות האדישה שלהם. הם היו מכוסים ואי אפשר להתלונן עליהם בזכותינו, וזה הדבר הכי כואב והזוי בכל העניין, כי לאף אחד לא באמת איכפת מימה שחורג את הד' אמות שלו, וזה כך עד היום.... לכן מן הסתם אנחנו באמת לבד, תמיד היינו ותמיד ניהיה, כי זה ממש לא נוח ומכביד להתייחס לעוולות שמתקיימות בחיים האלה. מקווה שפעם אנשים יצאו מהעיוורון המאד נוח שלהם וישכילו להסתכל לאמת בעיניים ובאמת לעשות מששהו לפחות עבור ילדים קטנים וכל כך חסרי אונים שעולמם חרב עליהם. חיבוק עדין ואוהב, שלך - מציאות אחרת

גם אנחנו לא ממש רואים מה קורה לאחרים .