אני חדשה פה, אבל לא מרגישה כל גאווה.

מאוד מוזרה לי הסיטואציה. אני מעדיפה בינתיים לא לפרט ורק כשארגיש בנח, אכתוב יותר. לא נראה לי שגם משנה לצורך העניין, בת כמה אני, אולי אפשר לקלוט קצת לפי סגנון הכתיבה. רק אגיד שעד עכשיו לא טיפלתי בעניין עד הסוף, למרות שכן נכנסתי לאיזה תהליך, אני פשוט כרגע ממתינה, ואני רק בתחילת הדרך בקטע הזה. לא אגיד יותר מידי, רק אגיד וזה נשמע נורא, שאני "מקנאה" במי שעברה פגיעה ויודעת בוודאות שזה קרה, כי יש מצבים בהם החושים מעורפלים ומנגנון ההכחשה מתחיל לעבוד ואז כאילו לא קרה דבר כשבעצם כן.

קודם כל ברוכה הבאה-אם אפשר להגיד כך- זה לוקח אומץ לכתוב-להפתח-לשתף-ואת עושה את זה-את לוקחת אחריאות על הריפוי שלך-כל מכבוד! מאוד מזדהה עם האי וודאות- אני בטיפול הרבה זמן-שנים-ועדיין יש לי פחד שאני ממציאה "סיפורים" וזה די מטריד אותי- מנסה להגיד לעצמי שזה בסדר- שלא צריך הוכחות כתובות- אבל כן- זה עדיין מציק-מנסה לקבל את זה כחלק מהתהיך-מקווה שתמצאי כאן מקום בטוח ותרגישי פחות לבד- איתך-ינשוף

ראשית ברוכה הבאה... ואני חושבת שאף אחת מאיתנו כאן לא גאה על שהיא כאן אלא כולנו מנסות להתמודד עם הדברים הנוראיים שהיו מנת חלקינו. לגבי הכתיבה אין חובה לשתף, את בוחרת וכותבת על פי רצונך ועד כמה שנכון לך, את לא חייבת כלום, רק מה שטוב לך. להרגשתי את אישה מבוגרת שמנסה לראשונה לגעת בדברים הקשים שמעולם לא נגעת בהם והיו מודחקים ומוכחשים עד כה. המנגנון הזה של הדחקה והכחשה הוא מנגנון הגנה של הגוף שבעצם שירת אותך נאמנה עד עכשיו, ועכשיו כנראה שאת מוכנה ובשלה להתמודד עם הדברים, ולכן הם מתחילים לצאת. אל תלחיצי את עצמך ותני לדברים לצאת בזמנם וכמו שהם בלי לשפוט את עצמך ובלי לדון את עצמך עליהם. הדברים יצאו במינונים שהגוף שלך יקבע, ובסוף את תדעי בדיוק מה קרה לך. זה יקח את הזמן שלו, ואין זמן מוגדר שיכול להצביע על כמה זמן זה יקח. כל אחת והקצב שלה, זה אינדיווידואלי לכל אחת ואין חוקים או חוקיות. אין צורך לקנא, כי גם את תגיעי לזה בזמן הנכון בשבילך.... שיהיה בהצלחה ופשוט אל תלחמי בעצמך, לאט לאט זה יסתדר. שלך - מציאות אחרת

מתבוננת לתוך עצמך? ונדמה שאת עדיין מתבוננת מרחוק כמשקיפה מהצד על הדברים עדיין, לא בטוחה אם עלייך לקחת חלק או לא שכן אינך יודעת עדיין בוודאות היה או לא היה? מאוד מזדהה עם דבריה של מציאות שזה לוקח זמן, כל אחת בקצב הנכון לה את נמצאת בתהליך כלשהו שמחה שיש לך מי שנותן לך יד במסע פנימה אל עצמך שהולך איתך בדרך זהירה ובטוחה שזה יהיה פחות כואב. אה, רוצה לומר לך שאני את הדרך לעצמי ולגילוי עשיתי לבד (בגלל איזה שהיא תקרית בטיפול שהסתיים) ו..לא היה משהו לצידי שיכוון, שיתבונן יחד איתי לאט לאט ולכן, זה היה מרסק, כואב ואפילו מאוד מסוכן! עברתי את זה היום אני יודעת הכל על עצמי. אבל עשיתי מהלך פרוע ומסוכן. ואת? לכן טוב שאת בטיפול בדרך זהירה לאט לאט יתבהרו דברים ויתחברו מאחלת לך שאי הודאות תתבהר וכמה שיותר עזרה לעצמך להתמודד. חיבוק, סמויה

נולדתי בתחילת שנות ה - 80. לפני חודשיים בערך הפסקתי עם הטיפול הפסיכיאטרי, בגלל תופעות הלוואי ובגלל שאני לא רוצה להיות תלוייה בתרופות, כי כשמפסיקים לקחת, מרגישים סוג של "קריז". בכל מקרה בימים אלה אני מרגישה את הקושי בלי התרופות ומצד שני מרגישה יותר חיות, אבל פתאום כל מציאות החיים נופלת עלי בבום. בלי התרופות הרגשתי שאני לא לוקחת אחריות על עצמי והיתי די אדישה ולא עשיתי כלום, פחות או יותר. עכשיו יש לי יותר חשק לעשייה ומצד שני חזרו לי הפחדים וחוסר הביטחון. אני יודעת שיש כאלה שיגידו לי שזה לא טוב שהפסקתי עם התרופות, אבל יותר טוב לי ככה, ואני נושאת בתוצאות, שלא תמיד נעימות כי חזרתי להיות סופר רגישה וזה יכול להביא אותי לתגובות קיצוניות, אבל אני מנסה לשלוט בזה.