שמתי לב למשהו
דיון מתוך פורום נפגעי/ות תקיפה מינית - תמיכה
אם זה לא כאב בלתי נסבל יש כאן פחד עצום מהבעת רגשות, מתפיסת מקום. מהפגנת צורך לגיטימי במרחב ביטחון ומרחב מחייה. זה עצוב. הבנתי שפיספסתי אתמול קצת ACTION כשבמשך כמה שעות התפניתי לעבודה ובית ואימהות. אבל גם מה שקרה כשמצאתי לנכון להגיב על משהו שמאוד כואב לי כבר הרבה זמן וגם מהתגובות לאידה שמתי לב כמה זה מבלבל בנות כאן אפילו כשעושים מקום לצרכים ולרגשות שלהן ואפילו מכניס ללחץ. לנפגעות יש יותר צרכים ולא פחות צרכים מלאנשים שלא חוו רוע והתעללות ברמות כאלו. לפעמים יש לנו יותר אגרסיות והן אגורות בפנים. לפעמים יש מקום להגדיר גבולות ולהתייחס לזה בכובד ראש. לא ישר להלחץ, להגרר או להפוך את זה לצחוק. כי זה צחוק מהסוג שיכול להגמר בבכי כל כך הרבה פעמים. אני מרגישה שאחרי שכאן למרות רמות הכאב שנוכחות תמיד הפסקתי לפחד חשוב לי מאוד להגדיר את הגבולות שלי. הולכת לישון מאוד מאוד עייפה
איך רואה את התגובות לאידה? האם גם בהן את רואה פחד ממתן מקום לצרכים שלנו?
אני באופן אישי נמצאת כאן למרות אידה, ולא בגללה, בכלל ניראה לי שקיים כאן משהו שלי באופן אישי נראה מאד לגיטימי, ישנם בנות שמוצאות שפה משותפת עם בנות מסוימות. יותר מגיבות אחת לשניה, וזה בסדר גמור לפי דעתי. בסך הכל יש כאן אווירה מאד תומכת של האחת בשנייה, ואני באופן אישי כן מתחזקת מהתגובות של הבנות כאן. טוב לי לדעת שיש את הפורום הזה, והידיעה שיש בנות שמרגישות כמוני,שחוו דברים קשים, גורמת לי להרגיש שאני לא לבד. למרות שההכרות איתכם היא לא אישית אני בהחלט מרגישה שהפכתן לחברות שלי, ושמחה על כך. ליאור
אבל מה זה משנה מה אני חושבת אם את הגבת מהמקום שנוח לך כרגע? אני לא סמן. אני בתהליך למידה איך להשתמש בקול שלי. וכרגע אני באמצע משבר כלכלי רציני. מבוהלת, מותשת. והתחושה הזאת שאין למי לפנות. בכיתי כל כך הרבה היום. בחוסר אונים מוחלט בפחד שהבנות יושפעו מתחושת הבהלה שלי. למרות שאיתן ניווטתי את זה נכון. כשכבר חשבתי שאני מגיעה לתקופה שאוכל לנשום לרווחה זה עדיין יהיה מאבק השרדות, חובות, חתול ועכבר עם הבנק... והמשפחה המופרעת הלא קיימת כשצריכים אותם, לא רואה קושי ולא יודעת לתמוך יודעת רק לחמוס כשאפשר ולתקוע חיצים מורעלים
אכן גם אני הרגשתי שמעבר לתגובה הכללית ולמשוב לגבי הפורום מסתתר כאב אישי שלא ידעתי בדיוק מהו והנחתי לך את הזמן שלך לחשוף את טבעו. הנחתי לך את הזמן שדרוש לך כדי לתפוס מקום ולהגיד לחץ כלכלי. אכן מטרפד יכולת ריכוז ויצירה. והכי גרוע שזה כמו מעגל קסם שלא יוצאים ממנו. העדר כסף יוצר עוד העדר. מחזיקה לך אצבעות. שתצאי מהתקופה הקשה הזו ותצליחי להעזר ולנווט. האם שקלת לפנות לעזרה מוסדית? לקבל הטבות והקלות שמגיעות לך בזכות ולא בחסד?
אני לא מתאימה למשבצת של עזרה מוסדית. לעומת זאת יש חובות שחלים על האקס שלי מכוח הדין או הנוהג במקרים כאלו והוא עוד יושב על הגדר ומנהל מלחמת עצבים. אבא שלי חוגג עלי בעצות (טוען שאין לו כסף ולא בטוחה שהייתי לוקחת ממנו). והשפה שהו א משתמש בה מעצימה את הזכרונות... (אין לי כבר מזמן את התקווה ש"אולי המצאתי" אופיר, אין צורך לערבב. נכון שיש השפעות גומלין אבל יש גם דברים שמשתחררים החוצה כי הם צריכים לצאת וכואבים בזכות עצמם. לא צריך לחץ כלכלי בשביל זה. זה בדיוק העניין שלא הייתי במשבצת של נזקקת ופתאום ללכת למכולת ולקוות שהכרטיס לא יסורב או לחשוב פעמיים על מוצרי מזון זה חדש לי. לא חושבת שמישהו צריך להיות במצב כזה. הכי מפחיד שמשהו יאלץ אותי לקצץ בטיפול. רק בזכותו אני יכולה לתפקד ככה בחיי היומיום.
