ציפור נפשי יקרה ואהובה

קראתי אותך בנשימה אחת לא יכולתי לעשות הפסקות מזעזע עד עמקי הנשמה בלתי נתפס ברמה כואבת,,,,,,,,, כתבת ש"היא " הרגה את עצמה "הוא " רצח אותה ואת נשמתה קבר אותה מתה בחיים היא מעולם לא יכלה ולא תוכל להגן עלייך מפניו היא קורבן אומלל שנפל בידיו של רוצח נשמות אייך היא יכולה לחיות עם הידיעה שלא הצליחה להגן עלייך הרי כשיכלה היתה אמא והגנה עלייך בחירוף נפש בדרכים לא דרכים משלה עד שמתה נפשה וכל הוויתה וצללה באין מודעות לתוך המוות בחיים לא יכלה עוד , נכנעה גם אם ראתה והיתה שם כשזה קרה לא יכלה לעשות מעבר למה שעשתה כי הוא התנקם גם בה התעלל בה , ומי יודע מה עוד עשה לה כשאת לא ראית , שמעת ולא הבנת נשארה מרחפת לה בין עולמות הזויים בלתי ניתנים לתפיסה , להבנה אין נכנס ואין יוצא אין זיהוי ואין כלום רק המראות הקשים שחוותה רק המכות והכאב שגופה ספג חוסר האונים שלה,,,,,,,,,,,,,,,, ואת יקירתי השורדת-הלוחמת-המדהימה כי לומר אמיצה זה מעט מאוד המשיכי בדרך שאת הולכת בה ליבי איתך באשר את כואבת איתך בכאבך על אובדן התמימות על אובדן אימך על אובדן ילדותך על אובדן חייך על כל אותם רגעים,שנים שאימך נגזלה ממך מפני שהיא לא נטשה אותך פיטרו אותה מתפקיד האם ושלחו אותה למאסר עולמים-לנצח לחיים הזויים שאין משם מפלט אין דרך חזרה! לפחות כך אני מרגישה לאחר הקריאה ממקום של להיות אמא -אני לילדים שלי אין לך מושג מה זה בשביל אמא להיות ולחיות את הגינום שהיא חוותה וחיה מידי יום ביומו זה למות כל יום מחדש עד הסוף הבלתי נמנע אינני מפחיתה במאומה מכל מה שאת שרדת חווית וניצלת לכן רק לומר אמיצה -נשמע לי פחות ערך את הרבה יותר ומעבר לכל מה שאני מוצאת מילים כדי לבטא את מה שאני חושבת ומרגישה -שעברת בימי חייך הקצרים עד כה! כל הכבוד לך שהעזת להעלות על הכתב את הכאב שלך ונשארתי עם הרושם שלא כתבת שם הכל שעדיין ישנם דברים ששמרת אותם בתוכך כמובן מתוך הסיבות שלך שאני בהחלט מכבדת תודה על האומץ לשתף גם אותנו בכאב הפרטי שלך זה לגמרי לא מובן מאליו ישר כוח יקירתי ומקווה שלא כתבתי לך דברים שיכאיבו לך שולחת חיבוק חם הכיהכי-מכל הלב שדואב איתך איתך תמיד חטולית

חטולית את כל כך נגעת בי כל מילה ומילה שלך הגיעה בדיוק למקומות כל כך הרגשתי שהיית שם,שקראת... ייכלתי אפילו באמת להרגיש את החיבוק שלך ונכון,את צודקת בהחלט יש דברים רבים שלא הועלו על הכתב מפחד שאפחיד,שיבהלו לצערי הרב יש המון המון טראומות והמון עיוותים בעיקר המון תחושה של בדידות עקב החוויות הקשות לבד עקב ההסתרות ובעיקר משום שאני עצמי אינני סוחבת את הטראומות כל מקום, ז"א אני יוצרת ריחוק רב מאוד...כשרואים אותי,מבחוץ-יש משהו בסדר מדי נראת בסדר...מתלבשת בסדר... אבל אם מישהו היה רואה שהכל זה יותר מדי ואם מישהו היה שם לב שבעצם בגדי תמיד ארוכים,בקיץ אמנם אני לובשת שלים כאלו שנראים 'בסדר גמור',אבל עדיין מסתירים אם מישהו היה רואה את הקור שמקפיא לי את הגוף את חוסר היכולת להתמודד עימו אם מישהו היה מניח ידו על ליבי ומרגיש את פעימות ליבי המהירות ולפעמים פשוט לא מרגיש דבר-שקט מוחלט,כאילו אין בכלל נשימה ודופק תודה לך חטולית על החיבוק,על הכנות ועל עצם היותך כפי שאת אוהבת אותך!