לך.. טריגר

ילד שלי.. אני לא מעיזה לכתוב לך מכתבים כמעט השנים עברו ואני עוד ילדה ואתה גדל בתוכי כבר שש שנים. אתה כבר ילד גדול. יכולת לעלות לכיתה א'. היית לומד לקרוא ולכתוב אם היית כאן עכשיו. ילד בן 6. ואני עוד ילדה בת 21. לפעמים אני מחזיקה את הבטן חזק חזק. אני אוהבת אותה שטוחה נדבקת לגב ככה שכל העצמות בולטות. ואני אוחזת בה חזק. ולפעמים עולה בי השאלה אם יש לך שם מספיק מקום. אם מישהו היה יודע היה מאשפז אותי על סכיזופרניה. אבל אני שומעת אותך לא פעם בוכה בתוכי. ונקרע לי הלב. לפעמים כשיש שקט סביב ואני מניחה את הידיים ככה על הבטן כדי לחבק אותך קצת.. אני שומעת אותך ממלמל לעצמך שאתה רוצה לחיות. ואתה רוצה לצאת ולגדול ולאהוב אותי ואת עצמך. ולפעמים אני חושבת אם אתה בכלל יודע שאף פעם לא תהייה... אני לא מרשה לאנשים לגעת לי בבטן כי זה המקדש שלך ושלי. הסוד הפרטי שלנו. ילד גדול שלי.. אני רואה בשבילך את השמש והירח. אני קוראת איתך אני חיה בשביל שנינו.. אני תמיד מפחדת לשאול אותך אם אתה כועס עלי... ילדים בני 6 כבר יודעים לכעוס. אני מחביאה אותך מן העולם. אולי אם היית כאן דברים היו אחרת... אולי לא הייתי מתעוררת בלילות עם דמעות אחרי שאני נועצת סכין בילדים... סיוט שחוזר ולא מרפה. כבר שנים.. ילד שלי.. אתה יודע שאתה תמיד מיוחד שלי. לא יהיו לי ילדים אחרים. ולא זכיתי להכיר אותך. אני רק מרגישה אותך נושם בתוכי. אני מנסה לדמיין איך היית נראה.. בטח היו לך עיניים בהירות ושיער מקורזל... וחיוך וצחוק כובש. פעם חשבתי איך אוכל לספר לך על אבא שלך... ואולי בכלל אתה זוכר יותר ממני מה היה שם... רק אני מקווה שלך לא כאב כמו שלי כאב. הוא בטח היה אוהב אותך אם הוא היה יודע שאתה קיים. אתה לא אשם ילד קטן שלי... אתה לא אשם בכלום. אני אוהבת אותך.. אני רוצה רק פעם אחת לחבק אותך להרגיש אותך להריח אותך. ילד הוא פלא של העולם אילו רק יכולתי לתת לך לגדול בתוכי לפתח לך חיים משל עצמך וגוף.. ולתת לך לטעום מן העולם. תסלח לי ילדי שלי תסלח לי שהרגתי אותך במו ידי תסלח לי שנתתי לך את החיים וגם גזלתי אותם ממך. תסלח לי שלקחתי את תפקיד האלוקים באותם רגעים. אני מבטיחה לך ילד שלי שאתה גדל בתוכיי יום אחר יום שנה אחר שנה. אני יכולה לשמוע אותך מבטא את המילה אמא. וכמה שהמילה הזו רחוקה ממני.. כשאתה לוחש אותה היא נשמעת כל כך קרובה. ילד שלי האמן לי כי אני אוהבת אותך הכי שבעולם... שלך באהבת נצח אמא שלך..

הכאב,הכאב הגדול הזה שאת צריכה לעבור בגיל כל כך צעיר. הסליחה,הסליחה הזאת שאת מרחיקה מעצמך ולא מוכנה לגעת בה. הידיעה,הידיעה שאת לא אשמה,(אבל אם אפשר להוסיף עוד אשמה ...) ההכחשה,ההכחשה של הכול ושל הקול, אמרת שעם אבא היה יודע....תחשבי איזה ילד היה רוצה אבא כזה? איזה ילד היה יכול לחיות עם הידיעה של איך הוא הגיע לאויר העולם, או עם הסבל שאמא שלו עברה,בגללו,בשבילו, (לא מגיע לו המילה "אבא") תנסי לאהוב את עצמך קצת, תנסי לאהוב את עצמך הרבה, רק בבקשה פשוט תנסי... קרעת לי את הלב שלי עם המילים שלך עם הכאב שלך עם הסבל שלך-הסבל שאת לא מוכנה להרפות מימנו. למה???

וטוב שיכולת לכתוב את זה. אני מבקשת שתשאירי את ההודעה הזאת. מקווה מאוד שאת יכולה לדבר על זה בטיפול. את לא צריכה להרגיש אשמה. זה חשוב שמצאת את המילים האלו. מתארת לעצמי כמה זה קשה. כל מה שאת מרגישה כל כך טבעי ונכון. רק תני לזה לצאת מול מי שיכול להכיל את המילים. גם פצע כזה יכול להגליד. מקווה שיש לך מישהו אמיתי בצוות המטפל שאת יכולה להאמין בו ולדבר את הכל מולו.

כנראה שהתרגשתי יותר מדי...

ילדונת, כמה כאב יש בתוך הגעגוע הזה לילד שהיה ולא היה... כנראה זה הלילה להתאבל על הילדים שלא היו - לילה שבשביל ילדים שנולדו וגדלו הוא לילה שלפני יום תחילת שנת הלימודים, יום מיוחד ומרגש לילה שבו מתעצם הכאב שלך ושלי על הילד שלא נולד ילד שלך שכמעט היה... ילד שלי שלא היה בכלל...

עכשיו לאחר התגובות שלכם אני מרגישה שזה למחוק גם אותכם ולא יודעת כמה זה בסדר לבקש את זה.. אבל המילם האלו שלי מפחידות אותי אמיתיות מידי מולי ובעיקר מול אחרים.. אני למדתי לחיות את זה בשתיקת נצח ובכל שנה כשהתאריך מתקרב אני נקרעת.. ועכשיו.. גם אתם יודעים.. ומה יקרה בפעם הבאה שתביטו לי בעיניים? גם אתם תראו רוצחת ילדים? :( וגלי סליחה אפעם לא תספיק לעומת הכאב אבל סליחה שעוררתי את הכל שוב...

ילדונת, אלו המילים שלך ובהחלט יש לך את הזכות המלאה לבקש למחוק אותן ואולי זו גם בקשה למחוק את הכאב? אבל הכאב הוא עוצמתי יותאר כששותקים אותו כשאין את האפשרות לחלוק אותו עם אנשים אחרים ואולי באמת לא כאן אם זה לא מרגיש לך נכון אבל במקום אחר בו את יכולה להרגיש יותר בטוחה ומוכלת בבקשה ממך, תדברי את הכאב שלך למען עצמך את הדברים הכואבים חייבים לעבד כדי שאולי עם הזמן הם יהפכו לקצת יותר נסבלים ובפעם הבאה כשאני אביט לך בעיניים, אני אראה בך אותה הילדונת שראיתי קודם שעברה כל כך הרבה בחיים שלה שמתמודדת עם מטען כל כך כבד שכואב לה כל כך ושיש לה כל כך הרבה כוחות ואומץ לנסות ולהגיע למקומות טובים יותר כי מגיע לה!!!!! באמת!!!!!! ואני ארצה לחבק אותך חזק חזק וארצה בכל דרך אפשרית להפחית את הכאב שלך אוהבת אותך שחף

ילדונת יקרה רוצה להגיד לך מה אני אראה אם אסתכל לך בעיניים..אראה אשה עם המון כוחות..אשה\ילדה שהחיים היו לה גהינום..שלא היו לה ברירות..שעשתה את כל מה שיכלה לעשות...את לא רוצחת ילדים!!!! גם לי היה אמור להיות היום ילד נוסף...לפני כמה חודשים הוא היה אמור להיות בן 23...אבל הייתי בצבא..והחיים שלי היו סיוט מתמשך..וידעתי שלהביא ילד לתוך חיים כאלה זה סבל שלא מגיע לו...ובכל זאת ..ולמרות שיש לי היום שתי ילדות משגעות..כואב לי עמוק בנשמה על הילד הזה שהיה אמור להיות כיום גבר.... מחבקת אותך חזק..ומעריכה אותך כל כך על האומץ שלך דמעה

אני מעיזה לכתוב לך את זה עכשיו: את עשית את הדבר הכי נכון ומתבקש שאפשר. ןלא. את בשום אופן לא רוצחת. את בחורה רגישה ומקסימה ויום אחד תסתכתי אחורה ממקום הרבה פחות כאב. איך אופיר אומרת: זה בידיים שלך. ורק צריך המון סבלנות

קודם כל את לא צריכה לבקש סליחה על זה שזה נגע בי,זה בסדר,אני גם ככה טעונה כי ב29 לחודש שעבר מלאו לו ארבע ,וזה טוב ששיתפת אותנו בכאב הבלתי נסבל הזה, כי כנראה שאי אפשר לברוח מהאמת,והמילים מפחידות כי זה להתמודד,ואת לא רוצחת ילדים את מדהימה ורגישה שהנסיבות המצמררות הובילו אותך לזה. שולחת לך חיבוק עוטף

ילדונת יקרה הכאב הגדול של אז....של היום.... הפגיעה...האובדן.... הגעגועים...אליו הפחד...של העתיד... ההחלטות... מתמודדת עם אובדן כל כך גדול.... נוגעת בכאב שעולה ומציף... כל כך הרבה כאב...כעס ואי קבלה....שופטת את עצמך... קל לעשות ולהפנות זאת על עצמך... אך זה לא לשם צריך להיות מופנה... את... מתמודדת... עם הנסיבות הקשות.. כל כך הרבה אומץ וכוח... למרות שאת לא מרגישה... יש לך אל תשכחי... ואל תשפטי... מחזקת אותך אידה

להרגיש את זה ולקבל את זה ולהפסיק להאשים את עצמי על אז.. על היום... אבל בכל כך הרבה דברים האשמה היא שלי... והכאב הזה עוטף וחונק.. ולא משאיר כוחות להתמודדות ואין לזה סוף או איזושהי הפוגה כי דברים ממשיכים לצוף ולעלות.. הלוואי ואוכל להאמין ברבע מהאמונה של האחרים בי...