היום יצאתי מכליי

עייפות גדולה נפלה עליי אתמול בלילה.. לישון.. קמתי בבוקר רעננה. סוףסוף בעלי בחופש, בבית.. אז הלכתי לסדר ציפורניי (: מש שאני אוהבת (אבל בדרכ בקושי יש לי זמן לזה) היום הסתדר ו..בזז בזז הרטט של הטל' באמצע.. רואה מס' לא מוכר לא עונה ממשיכה שוב פעם הרטט מאותו מס עונה אמא שלי מהעבודה. מעניין..רק אתמול התקשרה להזמיננו לשבת חתן (של האירוע ההוא שהייתי- הבת של אחות של אמא התחתנה- מז"ט, רק בשמחות) מה קרה שהיא מתקשרת יום אחריי יום? נשמעת ככ לבבית ככ שמחה שחשבתי- וואו אמא שלי מתעניינת בי! ואז בום- הנפילה. "שומעת? השבת חתן שאתם מוזמנים יש בעייה אין מספיק מקומות בלה בלה בלה אז אל תבואו לשם". אני- "ברור, שלא... אין בעיה.. בכיף, אין דבר..לא קרה כלום"... לא חשבתי על כך יותר מידי רק שאיזה פדיחה שמזמינים ואחכ מתחרטים. לא נעים הרגשתי נדחפת חבל שבכלל הזמינו אותי ואחכ דאגו להיפטר ממני. באתי הבייתה הדחקתי את זה. אבל הסערה לא איחרה לבוא! והיא באה. טלטלה רגשית קשה. רבתי עם בעלי על דברים כביכול לא קשורים. בין היתר התנגדותו ל... ל... הליכתי ל.. (לא משנה זה מקום מסויים) שוב פעם חוזר התקליט לנגן.. למה את צריכה לא מסכים כל זה בא לי בבום אחד גדול "נמאס לי! כל הזמן להיות מושלמת ולתפקד כרגיל כאילו כלום לא קרה! זה לא פייר! נמאס לי! למה זה כל הזמן אצלי ככה! דווקא עלייי נכפה שאני צריכה להמשיך הכל כרגיל כאילו לא קרה כלוום! אין אפילו זכות להיות...! אין לי! תמיד תמיד! כמה שאני זועקת- לא אכפת! בעיקר לקרובים לי. בעלי לא מוכן בכלל לתמוך בי בזה בשום צורה. לא רגשית לא כספית- (לא מוכן לממן לי טיפול באופן פרטי. מוכן לשלם על כל דבר רק לא על זה!) טוב, לפחות השגתי לי טיפול בשירות ציבורי. וגם עליו אני צריכה להילחם! לא כלכלית- כי הוא בעלות נמוכה. אלא של זמן פנוי. אותה שעה, שהיא רק בשבילי עם המטפלת שלי איזה בדיחה.. נפתרה הבעייה הכלכלית אך גם זה בקושי אפשר! בייביסיטר ככ תלויה באחרים! אין לי משפחה תומכת לעזור מידיי פעם עם הילדים. יש לי רק- בייביסיטר. אבל אני נלחמת, לא מוותרת הטיפול שלי יתממש.. אה, הכי צחוק שבפעם האחרונה שהגעתי לטיפול עד שמצאתי בייביסיטר ובאתי.. על מה דיברתי? על הבגדים שאני קונה, על איפור שיש לי בבית על נעליים.. כמעט פגישה שלמה.. מקצתה הייתה היכרות על בעלי ושוב, כל מה שאמרתי בעיקר זה שאיזה כף ללכת איתו לקנות בגדים כי הוא יודע בעין בדיוק את המידה בול ולא טועה. ואחכ הרגשתי מזה מטמטמת אז למה באתי לשם לדבר על?

אין לי ממש מילים מנחמות למעט להגיד לך שאני מאד מזדהה עם כל מה שאמרת. מזדהה עם ההזמנה מהמשפחה ואחר כך הביטול, אצלי לפעמים הזמנה וחוסר התייחסות או שבכלל לא מזמינים. עם החדירה של הבעל והרצון שלו לשלוט על דרכי, עם הבריחה מלדבר על הדברים האמיתיים... ממש חווה כרגע בעצמי דברים דומים. שולחת לך חיבוק, שלך - מציאות אחרת

לא לעניין בכלל להזמין בן אדם לאירוע ואז לבטל לא עושים דברים כאלה! ובעלך... תגידי לו שאין לו זכות להסכים או לא להסכים!!! כי זה משהו שלא קשור אליו זה משהו שהוא רק שלך ורק את יכולה להחליט אם ללכת או לא!!! וזה ממש לא משנה אם זה מוצא חן בעיניו או לא! והטיפול... ככה זה בהתחלה... לוקח זמן לבנות את הקשר לפתח אמון ללמוד לסמוך על המטפלת להתחיל להרגיש מספיק בטוח בקרבתה כדי להיפתח בפניה תני לעצמך את הזמן אל תהיי כל כך ביקורתית כלפי עצמך עם הזמן זה ישתנה

כן..זה לא היה לעניין הקטע אותנו(אותי) אפשר לנפנף בקלות, מסתבר בלי להרגיש לא נעים.. זה ותר מרגיז אותי. בטוחה שאורחים אחרים, יותר נחשבים- ימצא להם המקום. והכי מרגיז שכמובן אמא שלי לוקחת על עצמה את התפקיד של המבשרת בכזה כיף! במקום שדודה שלי תתקשר ותתנצל. הייתי חשה את האי נעימות וסולחת כמובן אבל היא אפילו לא טרחה ל.. אמא שלי מתקשרת בחיוך זדוני לשמוח לאידי (לבשר לי את זה בכיף! להוציא לי לשון (אגב זה לא פעם ראשונה שזה קורה) שהם מוזמנים ואנחנו לא. לנפנף בזה בפניי. בחיוך. היא כמובן מוזמנת עם בעלה וילדיה. ועוד משישי בערב. כאמא, במקום להגיב קצת בכעס על הזלזול היא מתרצת את דודתי וכל זה. נו, מה חשבתי שאימי תתהיה לצידי?! אה?! כעס! הגלגל בחיים עוד יסתובב פעם.. והמבין יבין. ושוב לבעלי.. אני באמת מפנימה את מה שאת אומרת לי בנושא. אבל הוא משתמש בקלף חזק מידיי- התינוק שסובל בלעדיי. הוא בכה המון ומה זה אומר עליי? איזה מן אמא אני? התינוק שלי זקוק לי מרגיש שאיני נמצאת. איך אני יכולה?! שחפונת.. מקווה שאת מרגישה כבר יותר טוב, שולחת לך חיבוק.. תנוחי לך קצת.. (: סמויה