הרהורים בקול רם ... אולי טריגר אשמה או לא ?

אני בחרתי בשינוי והחלטתי לטפל בעצמי . עד עכשיו הרסתי לעצמי את החיים עכשיו החלטתי שאני רוצה אחרת . השבוע הבנתי שזה שאף אחד לא ראה אותי זה מתוך ההתנהגות שלי שעשתה אותי שקופה .- כלומר אני אחראית זה שפגעתי בעצמי יותר שנים מכל פוגע - זה אחריותי כלומר בעצם אני אשמה ואני זאת שצריכה להשתנות כי זה מהות של שינוי . אני קצת לא מבינה את העניין ואיפה המקום של אחרים בעניין . ועוד הירהור בקול רם כשעולים בי כל מיני זכרונות איך אני יודעת לבטח שזה זכרון אמיתי ולא משהו שהנפש בוחרת כדי להרגיע את עצמי שהנה יש לי פתרון . זה בכלל מבלבל עם אני לא מאמינה לעצמי אז איך מישהו יכול להאמין ולמה לו בכלל להאמין . טוב ברור לכם שאני מאוד מבולבלת ודי מתוסכלת שבסוף בכל המשוואה הזאת אני זאת שיוצאת לו בסדר אז בעלי צודק (ולא משנה מה קורה ) אני אשמה . מזל שאני לא אשמה שנולדתי כי לזה אני בטח לא אחראית למרות שיש כאלה שאומרים שהנשמה בוחרת את ההורים שלה . אז כנראה שאני כן אשמה . אוהבת אותכם ותיסלחו לי על הבילבול

ראשית רוצה להגיד לך שאני באופן אישי בחרתי להסתכל על כל מה שעברתי כמשהו שאני לא אשמה בו, ומהמקום הזה אני יכולה לראות את הדברים אחרת, ומהמקום הזה אני אנסה לענות לך. יחד עם זאת אני יודעת שהבחירה שלי עדיין מתנדנדת ואני עדיין נופלת לבורות של האשמה בעצמי... מהסוף להתחלה, לא את לא אשמה שנולדת, הורייך בחרו להביא אותך לעולם, ואת היית קטנה מידי מלהיות יכולה לשנות משהו בהחלטתם. אני מעדיפה להסתכל על זה כך כי אחרת, יש עוד משהו שיש שמאמינים בו והוא שמי שעובר גהנום בחייו היה בגלגול הקודם שלו מפלצת והוא נענש בגלגול הזה על מעשיו שם. מעדיפה לא להכנס לנישה הזאת כי מעדיפה לא לדעת שהייתי מפלצת כזאת נוראית שהעונש שמגיע לה הוא הגהנום שעברתי... לגבי הזכרונות, הם עולים כאשר הגוף שלך מרגיש שהוא יכול להתמודד איתם. בשלב הזה הם עולים וגורמים לבלבול הזה, בשלב הבא את כבר תדעי מה אמיתי בהם והבלבול יתאזן ויהפוך להיות משהו מאד יציב וברור לך. לגבי השינוי, זה שבחרת לטפל בעצמך הוא צעד ענק קדימה, יחד עם זאת אני מאמינה שגם אם פגעת בעצמך, ועשית דברים מסויימים אפילו מרצונך וביוזמתך, כל אילו מעשים שמושלכים מהפגיעה ומהבלבול והעירעור שהיא יוצרת בתוך הגוף. מרגישים כל כך רע בגלל מה שקרה ומנסים כל דרך כדי להרגיש טוב יותר. נקודתית זה אולי עושה את העבודה, אבל מאוחר יותר זה מכניס לעוד לופ של בושה ורגשי אשמה. בכל מקרה ההתנהלות המסויימת שלך נובעת מההשלכות של הפגיעה עלייך, מהערעור של האני העצמי שהיא יצרה בתוכך, ואני בטוחה שלו לא ניפגעת היה קיים בך איזון פנימי שלא היה דוחף אותך למהלכים של לשנות את התחושה הרעה שהייתה לך מבפנים בכל דרך אפשרית. שולחת לך חיבוק עוטף, אוהבת המון, שלך - מציאות אחרת

אשמה אני מרגישה גועל , בושה לגבי הדברים שאני עשיתי . על זה שנתתי עד גיל 12 ויותר שיעשו בי מה שרוצים . אף אחד לא איים עלי חוץ מ:"אני אספר לאמא עלייך והשכן" . אבל גם זה היה דפוק אמא שלי הייתה צריכה לדעת מזה . אני הייתי צריכה לחשוב על עצמי , ואחר כך בצבא למה לא חשבתי על עצמי למה הרשתי לכל העולם ואשתו ....... גם אז איימו עלי .לא זאת אני ולא חשוב מאיפה זה בא זה לא משנה את התוצאות של הרפש שאני עשיתי לעצמי . וההרס העצמי הבריאות שלי הלימודים הפרנסה באמת ,זאת אני ולא נעים להסתכל במראה ולא משנה מי אשם לא מחפשת אשמים והזכרונות יש כאלה שהגוף שורף לי ומרגיש כאב נפשי מן אגרוף בבטן זה ברור לי שזה נכון אבל יש כאלה שבאים פתאום , שמות ריחות צבעים שלא יודעת עם הם נכונים . בקיצור יקרה אני מסתבכת עם עצמי עוד דרך של הצקה עצמית חוקית

בוחרת יקרה אני חושבת שמתבלבלים אצלך שני מושגים - אחריות ואשמה להיות אחראית למשהו זה עוד לא אומר להיות אשמה את אכן אחראית על איך שהחיים שלך יראו ומה תעשי איתם אך אינך אשמה בכך שמישהו הרס את חייך ע"י כך שהתעלל בך ההתנהגויות שלך מהעבר הם תוצאה של ההתעללות אלו היו דרכי התמודדות שסיגלת לעצמך כי לא ידעת אחרת, לא הכרת משהו אחר לא היית מודעת לכך שאת יכולה לשנות ועל כן, את לא אשמה! מה שפגע בך, הוא האשם!!!   לגבי הזיכרונות... את לא מצליחה לבטוח בעצמך, לסמוך על עצמך כי זה מה שהכרת כל החיים כי זה מה שלימדו אותך זה עדיין לא אומר שאחרים לא יסמכו עלייך באותו אופן אנשים שגדלו במתנאים אחרים יודעים לסמוך על הסובבים אותם יותר טוב מאיתנו אומנם לא כולם, אבל חלק לא מבוטל מהם אני חושבת שאצל כל אחת מאיתנו מתעוררת השאלה הזאת האם זה אכן קרה? האם זה באמת קרה? כי בין היתר, קיים רצון שזה לא יהיה אמיתי שזה יהיה רק חלק מחלום רע אך אין שום סיבה לכך שהמוח ימציא את כל הזוועות האלה ככה פתאום באמצע יום בהיר וגם... אם זה לא היה אמיתי אז מאיפה כל הניתוקים? מאיפה ההתנהגות של ההרס העצמי? מאיפה כל שאר הסימפטומים הפוסט-טראומטיים?! מאוד מקווה שהבלבול והתסכול יעלמו במהרה ואת מקומם יתפוסו רוגע, שלווה וביטחון שחף

וברמת ההגיון אני גם מבינה את זה אבל קשה לי להרגיש את זה , פשוט קשה לי לקבל את הדברים שאני שותפה עלהם . שלא כמו רבות אחרות אף אחד לא איים עלי אף אחד לא התעלל בי ולא עצרתי לא את השכן ולא את אחי ואחר כך גם לא רבים וטובים אחרים היתכן .... ובנוגע לזכרון את הפגיעה אין לי ספק שהיא הייתה הבעיה שאני כמעט ולא זוכרת כלום . אתמול באמצע הדרך טעיתי ועליתי על כביש שש (ניתוק) ואז כמו שלימדה אותי המטפלת ניסיתי לתפוס את זנבו וחשבתי על מה חשבתי למה ברחתי ונזכרתי שאח של השכן תפס אותנו בחוץ ....לא זוכרת מה היה שם וכבר לא בטוחה שזה זכרון נכון .זה מה שמבלבל אותי . ברמת הגוף אני מרגישה שעוד מישהו פגעו שהייתי ממש צעירה גיל 5-6 לא יודעת מה מי איך ולמה סתם תחושה כזאת וכל הזמן מחפשת מי זה היה . בקיצור לא יודעת המחשבות הורגות , תחושת הגועל מעצמי רק גוברת מיום ליום וזה נורא