מחשבות ט

למה הכל כל כך מסובך? רעבה ומתגעגעת לאוכל מבושל כמה אפשר לאכול רק לחם? ומה שנשאר בבית אני חייבת לשמור לבת... טוב מחר גם זה לא יהיה ולמה אני תמיד מגיעה למצב הזה? מנסה לשנות ולא הולך מנסה לעבןד ונעשית חולה אולי אני באמת עצלנית ולא שווה כמו שתמיד אמרו לי מוצפת ברגשות אשמה אשמה בהכל אשמה שהוא פגע בי אשמה שאמא מתה אשמה שהוא מת אשמה שאני אמא חרא אשמה בעצם זה שאני קיימת כואב לנשום כואב בכל הגוף כי יודעת שאין לי זכות קיום סתם תופסת מקום ואוויר שלא מגיעים לי סליחה על הביצה של רחמים העצמיים שאני מביאה לכאן סליחה דמעה

דמעה קראתי את הודעתך מספר רב מאוד של פעמים. המצוקה המשודרת מההודעה מרגישה לי כמצוקה איומה. גם אני אמא. גם אני הייתי במצבים שכאלה עם בנותי ולא פעם. קשה לי לומר לך כאן בפורום את ההרגשה האמיתית שלי אבל ..... בכל פעם בו הייתי במצב שכזה יצאתי ממנו ולו רק בשל תחושת האחריות לגורל בנותי!!!! במצבים כאלה( שלעיתים התפרשו לאורכם של שנים) ויתרתי על עצמי על הצרכים שלי הן הפיזיים והן הרגשיים יצרתי לעצמי סדר עדיפויות ודבקתי בו. היום ברור לי כי בצרכים שלי/שלך/שלנו כלל הנשים צריכים לבוא במקביל לאחריות שלנו כאמהות. היום אני יודעת כי ניתן לעשות זאת במקביל!! לדעתי האישית - בך אין שום אשמה. את האשמה אנו לוקחות על עצמנו בדרך כלל ללא סיבה מוצדקת האחריות היחידה שיש לי לך ולבנות האחרות היא אחריות לכאן ועכשיו ולמה שיתרחש בעתיד. פשוט אין לנו ברירה בחירה כן יש לנו אינני מסוגלת לחיבוקים וגם לא וירטואלים אולם, הייתי רוצה להיות איתך מה שאפשר במה שתאפשרי בשיא הכנות ההודעה שלך קצת קשה לי מרום

יודעת שמה שכתבתי לא קל ולכן גם כתבתי ט (טריגר) בנושא. תודה על התגובה דמעה

סתם כי בא לי לצרוחחחחחחחחחחחחח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! דמעה