האם פורום יכול להיות מקום בטוח?

ראיתי שני מקומות כאלו בימי חיי. האחד נוהל ע"י איש מקצוע מאוד עסוק שבכל זאת מצא זמן לבדוק הודעות ולהגיב ולו בקצרה אך בצורה ממוקדת לכותבים מספר פעמים ביום. הגבולות היו מאוד ברורים ללא השתלחות, תוקפנות, עלבונות סנקציות וציטוטי חוקים למיניהם... בשפע היו רק אמפטיה ונכונות לעזור. הפורום השני נוהל עלי ידי נפגעת בשלהי הטיפול שלה ואף שלא היה מושלם ניכר היה רצון טוב ויד מכוונת תוך הכרה במגבלותיה. והיתה לי האשליה לרגע קט שהתמיכה והמילים שם הן אמיתיות. שני המקומות האלו כבר אינם קיימים באותה המתכונת ועם אותם אנשים. אף שהייתי שמחה אילו היה לי מקום בטוח כזה כדי לחלוק חוויות ורגשות מדי פעם. זה משהו שכבר לא אצפה לו יותר. פורום מזכיר לי פגיעה והשתלחות. הזמנה להחשף ואז אגרוף בבטן הרכה. ניצול כוחני ואז חשיפה של נפגעות אחרות במערומיהן. מעדיפות להתכרבל בשבלול הפחד ולא לומר שבמקום כזה לא פוגעים באף נפגעת. לא ככה. ולחירות אמיתית של נפגעות אין מחיר ולא סותמים להן פיות. או ששטיפת המוח שאני רעה עבדה. וזה נשאר. בחוסר היכולת לבטוח. בטעם רע שהולך איתי ולא מרפה. אם הייתי פוגשת במשהו כל כך טוב ומחזק עד שחומות ההגנה והפחד היו מתמוססות אולי הייתי מנסה שוב. אבל זו חוויה מאכזבת. פעם אחרי פעם. פורום לאוכלוסיה כזו דורש ידע ומיומנות ויכולת ורצון שאין לכל אחד. כמה זמן יקח להחלים מהפגיעה הזאת? פגיעה אמיתית שלא היתה צריכה לקרות? כמו כל הפוגעים שפגיעתם רעה, סליחה לא תהיה שם. ואני? בטיפול יהיה הכל ומחוצה לו אני אשכלל את היכולת שלי לא לדבר את הכאב ואת הצורך ואת מי שאני עד הסוף. פעם אולי יהיו לי כוחות ויכולות לעשות את זה לבד. עכשיו זה לא מתאים. ואולי כשאני אבריא גם אני כבר לא ארצה את התכנים האלו בחיי היומיום שלי.

פיה יקרה, קראתי וחזרתי וקראתי את מה שכתבת. ניסיתי באמת לרדת לסף דעתך.... אני מרגישה אותך כואבת, פגועה, מאוכזבת. האם היו לך ציפיות מסוימות מהפורום הזה? מה גורם לך להרגיש חוסר רצון לשתף? אני אומר לך בכנות, לפי דעתי, כך לפחות אני מרגישה התגבשה כאן קבוצה נהדרת של נשים, שמאד מבינות אחת את השנייה. יש הזדהות מוחלטת אחת עם הכאב של השנייה. אם לדוגמא כתם כותבת לפנות בוקר שקשה לה להירדם, אני בהחלט מבינה על מה היא מדברת.... אם לדוגמא דמעה המקסימה שלי, מדברת על הקושי שכרוך בטיפול, וכמה הטיפול חיוני בשבילה אני כל-כך מבינה אותה.... לפי דעתי נוצרה כאן שותפות גורל ניקרא לזה כך, בין מי שלוקחות כאן חלק בפורום, בבחינת "זר לו יכנס לא יבין זאת" מעין שותפות גורל.... ואני חושבת שיש המון נחמה במקום הזה.... לשמוע תגובות ומילות עידוד מהבנות האחרות זה משפר במשהו לפחות את ההרגשה... השאלה היא למה את מצפה מהמקום הזה? ובחיי שאני לא שואלת ממקום של ציניות חלילה, אלא באמת מעניין אותי, ואחת הסיבות שאני רואה בהרבה מצבים בחיים שלי, מצבים של ארעיות, לוקחת כמעט הכל בערבון מוגבל זה רק לא להתאכזב... אני מקווה שתרצי להמשיך ולשתף אותנו בעוד דברים. אני באופן אישי אשמח אם תישארי. ליאור

זו חוויה פנימית שלי. ודברים שקרו כאן כשנמחקו הודעות שלי.. איכשהו אלו היו הודעות קשות שהיה קשה לכתוב אותן שמבטאות את הצרכים והתסכולים שלי ותמיד היה מן "אופס, טעינו". אבל גם אי אפשר היה לשחזר אותן. וכשזה קרה יותר מפעם אחת... אז לא אמרתי כלום אבל מסתבר שלא שכחתי... כל פעם שאידה נעלמת ובנות מתחננות לסימן חיים זה מחרפן אותי. כנראה שמעורר כאב ישן. וגם זעם ותסכול. אדם שבא כאיש מקצוע לא אמור לעשות את זה לנפגעות שדי מפתחות תלות במקום כזה. מצד אחד אני מרגישה צורך ובגלל מה שקרה לי בעבר בקבוצות ופורומים לנפגעות לא מעיזה להשען. גבולות ותדירות של נוכחות אפילו אם היא דלילה צריכים להיות ברורים. אפשר תמיד להודיע כשמחשב מקולקל כמו שעושות משתתפות שאחרי הכל אין להן מחוייבות. קשה לי בימים האחרונים. מסע פנימי מתיש למחוזות מפחידים וחלקים שמתעקשים להתבטא.

אכן יש פה קבוצה חמה של בנות שתומכות שמשתפות שמייעצות ומחבקות. אוהבת כל אחת מכן. כל אחת מיוחדת כל כך בדרך שלה. בסגנון שלה . במהות שלה. שמחה שפגשתי בכן. פיה יקרה . מותר גם לכעוס ולפחד . זה בסדר להרגיש את כל טווח הרגשות. לגיטימי לחוש תחושת נטישה. ולבטא אותה. להתחבר למקומות כואבים של דחיה והשפלה ולהביא אותם מאז לכאן ולפעמים לחיות אותם מחדש. עצם היכולת לכעוס מצביעה על כך שאת חשה די בטחון להביע את הדברים. וגם להביע פחד וחרדה או לבדוק את הגבולות. זה בסדר. אנחנו פה. שיהיה שבוע טוב.